כשרכב חותך אותי
תשמעו סיפור:
הזדחלתי לאיטי כחלק מטור מכוניות העומד לפני רמזור, כאשר רכב אחר עקף את הטור כשהוא נוסע על השוליים וניסה להיכנס – בדיוק לפני. השאלה שעמדה בפני (ההחלטה שנדרשתי לקבל) הייתה: האם לתת לו להיכנס או לא.
לפני שאנחנו מנסים לענות על השאלה, שתי נקודות חשוב שתהיינה ברורות:
אין עוררין על כך שהנהג השני לא בסדר, ועל כך ש”לא מגיע לו”.
אין כאן בעיית בטיחות כמו בחזרה מעקיפה. אם אני לא אתן לו להיכנס, הוא יכנס חזרה לטור רכב אחד או שניים אחרי.
ועכשיו אני חוזר לשאלה: מה ההחלטה הנכונה במצב כזה?
טוב, ברור שאין סיכוי שאתן לו להיכנס, אני הרי נהג ישראלי, אבל שאלת ההמשך המתבקשת היא למה? למה לא לתת לו להיכנס? שאלה קצת מעצבנת (כמעט כמו הנהג), אבל בואו נעצור רגע וננסה לענות עליה.
בד”כ, כאשר אנחנו עומדים בפני החלטה, אנחנו עושים שיקול מהיר של רווח והפסד ומחליטים על פי התועלת המתקבלת מההחלטה בשקלול הכללי. כלומר, החלטה מתקבלת כאשר אנחנו מרוויחים “משהו”. אפילו משהו קטן. אז בואו ננסה להבין מה אנחנו מרוויחים כאן:
בעד לתת לו להיכנס עומדים השיקולים הבאים:
העיכוב שלי בטור המכוניות (במכונית נוספת – שלו) זניח ביחס לפקק שכרגע אני עומד בו. עוד מכונית, פחות מכונית לא תשנה. זה לא ממש שיקול.
נכון, “לא מגיע לו”, אבל אני לא אבא שלו, לא אמא שלו, לא שוטר ולא שר התחבורה. זה שהוא רוצה לנהוג כמו בהמה זה לא ענייני. לא אני צריך להיות זה שיחנך אותו.
והכי חשוב: אם אנסה למנוע בעדו מלהיכנס, אני עלול לגרום להתנגשות. בנותני לו להיכנס אני בוחר באפשרות הפחות מסוכנת.
נגד לתת לו להיכנס עומד השיקול:
אמממ… ובכן… אההה… באמת שאלה…
רציתי לכתוב הרגשה יותר טובה, אבל במחשבה שנייה, לפני הסיטואציה הייתה לי הרגשה יותר טובה. החלטה להילחם בו לא תשפר את הרגשתי. מקסימום ארגיש פחות גרוע.
אז מה הרווח? אדם שמחליט לא לתת לנהג כזה להיכנס לטור, מה הוא מרוויח? מה יוצא לו מזה? הרי הוא צריך להרוויח משהו נכון? אחרת למה שיחליט לפעול בצורה מסוימת אם אין לו רווח כלשהו מפעולה כזאת?
מצד שני, הדוגמא הזאת איננה תיאורטית. אתם הקוראים תיתנו לנהג השני להיכנס, אבל יש הרבה מאד נהגים שלא. זה מה שקורה אצלנו בכבישים. אז מה הם מרוויחים מכך? למה הם מקבלים החלטה להתנהג בצורה מסוימת אם לא הצלחנו למצוא רווח או תועלת בהחלטה?
התשובה היא שלפעמים בחיים אנו עומדים בפני החלטות שאין בהן רווח. אם אין לנו רווח בהחלטה, ובכל מה שנחליט נפסיד משהו, ההחלטה תהיה על פי מחיר ההפסד. כלומר נבחר בהפסד הכי קטן.
במקרה הנידון, ההפסד שלנו במידה וניתן לנהג הסורר להיכנס הוא “המקום שלי”. “המיקום שלי” אינו רק מיקום פיזי אלא משהו הרבה יותר עמוק מבחינה פסיכולוגית העוסק במקומי בתוך מעגלי השייכות החברתיים שלי. אין בכוונתי להיכנס לתוך התחום (הגדול) הזה בפסיכולוגיה, אלא לציין רק שתי נקודות בהקשר לכך:
הקשר בין המיקום הפיזי ל”מיקום שלי” הפסיכולוגי הדוק בצורה מפתיעה. עד כדי כך, שאם מישהו תופס את מקומי הפיזי, אני חש כאילו תפס את “המיקום שלי” – מקומי החברתי.
היכולת שלנו לנתק את התפיסה הפיזית מתפיסת “המקום שלי” החברתית-פסיכולוגית תלויה בביטחון העצמי שלנו ב”מקום שלנו” בעולם. ככל שהביטחון שלנו ב”מקום שלנו” גבוה יותר, כך נושפע פחות מנהג כזה, ולא נרגיש תחושת הפסד. במצב כזה, יהיה לנו קל לתת לנהג להיכנס. יותר מכך, היכולת לנתק את המקום הפיזי מהנפשי תלויה גם במצב הרגשי הרגעי שלנו. מיעוט הנהגים ילחם בכל מקרה בנהג הסורר, ומיעוט הנהגים ייתן לו תמיד להיכנס. רוב הנהגים יתנו לנהג להיכנס בחלק מהמקרים, ובחלקם לא. תלוי בהרגשה ובמצב הרוח באותו הזמן.
אז מה עושים:
ראשית, כדאי לנהוג רגוע. וגם להזכיר לעצמי שאם אני נלחם באידיוט, כנראה שהוא עושה את אותו הדבר. אבל כן, אני יודע – קל לומר וקשה לעשות.
אם כך, כדאי להשתמש ברעיון של ידידתי הטובה אריאלה מלצר שנקרא: “פרה בחניה”. כאשר מישהו תופס לכם את החניה, תדמיינו שבמקום ה”מישהו הזה” עומדת שם פרה. החניה עדיין תפוסה, אבל על ידי פרה. כנ”ל הרכב שחתך אותנו. בואו נדמיין שזאת פרה. אפשר לצפצף לה, לנסות לחסום לה את הדרך, אבל הפרה רק תסתכל עלינו בעיניי עגל ותעלה גירה. עכשיו מה תעשו? תילחמו בפרה?
לכן, מעתה, אם וכאשר מישהו יתפוס, או ינסה לתפוס את מקומי. בין אם זה בכביש, במושב בקולנוע, בתור בקופת חולים או בכל מקום אחר, כל שנדרש זה לדמיין את הצד השני כפרה.
הרעיון בלדמיין פרה הוא לעשות את הניתוק: כי פרה יכולה לתפוס לכם את המקום הפיזי, אבל אין שום סיכוי שתתפוס או שתאיים על “המקום שלי” החברתי או הפסיכולוגי. בשורה התחתונה… זאת רק פרה.
מה דעתכם?
