גישת הקורבן

אני מניח ששמעתם בעבר את המשפט המפורסם של סנט פרנסיס, אבל רוב הסיכוי שלא קישרתם אותו ללקיחת אחריות או לקבלת החלטות. המשפט אומר את הדבר הבא:

“אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר,

את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות

ואת החוכמה להבדיל בין השניים.”

כדי לקשור את המשפט לאחריות ולקבלת החלטות אני מבקש להוביל אתכם דרך שינוי אופן החשיבה. לצורך כך, אני מבקש מכם להוריד לרגע את הציניות, ולהיפתח לצורת חשיבה אחרת. במילים אחרות, בואו “תזרמו איתי” בפוסט זה.

ולעניינינו, הקשר בין המשפט, האחריות וקבלת ההחלטות מתגלם, בביטוי המכונה “גישת הקורבן”. בפשטות: גישת הקורבן היא הנטייה שלנו להאשים אחרים במה שקורה לנו.

הנטייה להאשים אחרים, עד כמה שהיא טבעית, גורמת לנו הרבה יותר נזק מתועלת. הסיבה לכך פשוטה למדי, בהאשמת אחרים אנחנו מסירים מעצמנו את האחריות לעשות מעשה כלשהו בנידון, ובורחים מהצורך לקבל החלטות בנושא. שהרי לא אנחנו אשמים במצב, אלא “אחרים”.

חשוב להבין כי אין כאן כלל דיון בשאלה האם אנחנו צודקים בטענתנו או לא. עצם הטענה כי מישהו אשם במצב כלשהו, מסירה מאיתנו את האחריות ומשבשת לנו את תהליך קבלת ההחלטות בין אם אנחנו צודקים והוא באמת אשם ובין אם לאו.

לדוגמא, מאז המחאה של קיץ 2011 הדעה הרווחת בציבור היא שקשה לחיות במדינה שלנו מבחינה כלכלית, ושגורמים אינטרסנטיים כגון הטייקונים וה”מקורבים” מרוויחים הון עתק על חשבון שאר האזרחים. גורמים אלו, הם הם הסיבה למצב הכלכלי הקשה של רוב האזרחים בהם גם אנחנו.

באופן מידי ניתן לומר שני דברים על כך: האחד הוא שהטענה כנראה נכונה, והשני הוא שזה לא עוזר לנו.

הסתכלו בבקשה פעם נוספת על המשפט של סנט פרנסיס. האם אנחנו יכולים לשנות את המדינה? לכל מי שעונה בחיוב אני מציע שיעשה כן ללא דיחוי. אבל גם לאנשים אלו ברור כי כל דבר שיעשו יצטרף לתהליך ארוך, ובוודאי שבטווח הקצר המצב לא ישתנה. אם כך, אנו צריכים להפעיל את התובנה שסנט פרנסיס מדבר עליה, ולהשלים עם המצב.

ההשלמה, שקיים מצב שעבורנו הוא נתון, מאפשרת לנו לשאול: “בהינתן המצב הנוכחי, מה אני יכול לעשות למען עצמי בעניין”. כלומר, אנחנו מקבלים את המצב הקשה כנתון ומפנים את כל משאבינו על מנת להתמודד איתו. המשך האשמה של המדינה במצבנו יהיה אולי נכון, אבל לא יוביל אותנו ליציאה ממצב זה. מבחינת מושג האחריות, פירושו בריחה מאחריות לעצמנו, וקבלת ההחלטות שלנו תהיה קלוקלת בהתאם.

הדבר הנכון לעשות הוא לחשוב לעצמנו, בהינתן המצב הנוכחי מה אני יכול לעשות כדי לשנות את מצבי שלי בתוך המצב הנתון (שהוא קשה, ונוצר שלא באשמתי). ברגע שאני מגדיר מה כדאי לי לעשות, מתלווה לזה מיד מחיר כלשהו. מול מחיר זה עומד המחיר שאני משלם על כך שאני ממשיך להאשים אחרים במצב שלי, ולא עושה דבר.

ברגע שהגדרתי לעצמי מה המחיר של כל פעולה, אני בשל לקבל החלטה.

אז מה אתם הייתם עושים?