מדוע החמאס ממשיך לירות?

החמאס חוטף וחוטף ועדיין ממשיך לירות. השאלה היא למה?

ובכן, עד כמה שהתשובה נשמעת מעצבנת, מתסכלת ומטרידה, היא די פשוטה: כי זה הדבר הנכון עבורו מבחינת קבלת החלטות.

בואו ננתח את מה שעומד בפני החמאס כרגע: מצד אחד צה”ל ממשיך לכתוש את עזה, ומצד שני בשיחות על הפסקת האש, החמאס מושפל על ידי המצרים ולא מקבל דבר. כלומר מבחינת החמאס, ההחלטה שהוא צריך לקבל היא על פי מחיר ההפסד. רווח כמעט ואין כאן. מאחר וכתישת עזה בכלל ואזרחיה בפרט לא נתפסים אצל החמאס כהפסד גדול (ולפעמים אפילו כרווח תעמולתי לעומת ישראל), הרי שהמחיר שהחמאס עלול לשלם בקהיר הוא גדול משמעותית. אם כך, בהחלטה על פי מחיר ההפסד, החמאס בוחר בהפסד הקטן ביותר עבורו – המשך ההתכתשות. אצלנו החלטה כזאת נתפסת כמזעזעת, אבל זאת לא החלטה שלנו, וגם לא על פי הנורמות שלנו.

להחלטה זאת אף מצורף רווח קטן (מבחינתו) – החמאס מתגאה שהוא נלחם בנו וגורם לנו נזק ושיבוש החיים.

כלומר, אם נרצה לשנות את המצב, כדאי לנו ליצור מצב שבו, בהחלטה על פי מחיר ההפסד, יהיה כדאי לחמאס לנצור את האש. בדומה למצב בינינו לבין החיזבאללה בצפון – נושא שחוזר ועולה (בטעות), ועוד נדון בו בהמשך.

דרך אחת היא לפגוע במקבלי ההחלטות. מה שנקרא בצורה המכובסת “סיכול ממוקד”. הרעיון הוא להעלות את ההפסד אצל מקבלי ההחלטות למצב בו יפסידו את חייהם. ובכן, הרעיון, עד כמה שנשמע “מבטיח”, מתעלם גם הוא מדרך החשיבה החמאסית. נכון, הם דואגים לחיים שלהם, אבל אם האלטרנטיבה היא השפלה בקהיר, הם יעדיפו את הסכנה באובדן החיים. איך אני יודע את זה? כי הם פשוט ממשיכים לירות.

דרך אחרת היא למוטט את החמאס. אם היינו מתכוונים ברצינות למוטט את החמאס, אני מניח שהחמאס היה מכניס את הכוונה שלנו לתוך מערכת השיקולים. וכנראה שבעקבות כך גם מפסיק את האש. אבל אנחנו כל הזמן מודיעים שאין בכוונתנו למוטט את החמאס. אז למה שהחמאס ייבהל מאיתנו. והאמת שיש בכך מידה מסוימת של צדק, כי אם נמוטט את החמאס, כנראה שדאעש יחליף אותו, כך שגם פתרון זה לא ישים.

האמת הכואבת היא שלחמאס אין מה להפסיד. אם אין לו מה להפסיד, בקבלת החלטות על פי מחיר ההפסד, ההחלטה לירות עלינו מתבקשת, עד כמה שזה נשמע לנו מזעזע.

עוד פנטזיה שצמחה במוח היהודי ללא קשר לדרך החשיבה החמאסית היא שהם יצאו מהבונקר, יראו את ההרס ויזדעזעו. כמו בלבנון. חשיבה יפה, חכמה ונכונה. רק חבל שהיא מנותקת מהמציאות. עם לבנון הסכסוך פתור. אני מניח שרוב הלבנונים ישמחו אם כל הישראלים יטבעו בים, אבל ישראל לא מאיימת עליהם ולא מפריעה לחייהם, ולכן אם המחיר של להשמיד את ישראל (או להטריד אותה) הוא שצה”ל תוקף את לבנון, מה שהחיזבאללה שומע מהלבנונים זה – “להשמיד את ישראל? אחלה רעיון, אבל לא תודה”.

כלומר, אם יפתח באש, החיזבאללה מסתכן בהפסד השלטון בלבנון. יש לו הרבה מה להפסיד. לעומתו, לחמאס אין מה להפסיד. מבחינת העזתים, החמאס הוא לא מציאה (בלשון המעטה), אבל עד כמה שזה מתסכל, אין לו תחליף. בערך כמו נתניהו אצלנו (סליחה, לא הצלחתי להתאפק).

ללא קשר לדעתכם הפוליטית, החיים בעזה גם לפני המלחמה לא היו דבש, ולכן מבחינת התושבים בעזה, ישראל צריכה (חייבת!) לחטוף. כלומר, מה שהחמאס שומע מהעזתים זה: “אתם ממיטים עלינו חורבן… אבל לפחות אתם נלחמים בחזרה” (זאת לא המצאה שלי, זה מה שהם אומרים). יכול להיות שאם החמאס היה יודע שיגיע למצב הזה, הוא לא היה פותח במלחמה, אבל כיום זה כבר לא רלוונטי (מישהו אמר הטיה מזדחלת?). כרגע זה המצב, ומבחינת שיקולי קבלת ההחלטות של החמאס, לשאלה האם יש בעזה 14.3% הרס, או 17.8% אין משמעות גדולה.

אז מה עושים?

מבחינת קבלת החלטות, אם הצד שמולנו מקבל החלטות על פי מחיר ההפסד, ואנחנו רוצים לשנות את החלטתו, אפשר לעשות זאת בשתי דרכים: האחת היא להעמיק את ההפסד באפשרות שאנחנו לא מעוניינים בה (ניסינו, נראה שלא עובד), השנייה היא להקטין את ההפסד באפשרות שאנחנו כן רוצים שיבחר בה.

כן, זה די פשוט. אפילו קצת דבילי. אבל לצערי, אין דרך אחרת.

איך מקטינים את ההפסד שלו באפשרות שאנחנו רוצים בה? יש הרבה מאד רעיונות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

ואסיים בתקווה שכל מה שכתבתי כאן לא יעכב את החמאס מלחזור למו”מ בקהיר כמה שיותר מהר. בתקווה שהשקט יחזור במהרה.