עקרון כדור פורח

אחת השאלות בתפר בין קבלת החלטות להשגת יעדים עוסקת בדילמה: מתי לוותר? או באופן קצת שונה: מתי לשחרר?

את התשובה לדילמה אני מכנה עיקרון כדור פורח.

דמיינו את עצמכם מנסים לעכב כדור פורח: על הכדור נמצאים אנשים מסוימים המעוניינים להפליג הלאה. הכדור משוחרר, והדבר היחידי שמעכב אותו הוא אתם – מחזיקים בחבל ומושכים אותו כלפי מטה, מונעים מהכדור להמריא לדרכו.

אם הניסיון שלכם אינו צולח, בשלב כלשהו אתם עלולים למצוא את רגליכם ניתקות מהקרקע. שלב זה בעייתי משתי בחינות: ראשית זה אומר שבניגוד לרצונכם, נראה כי הכדור עומד לצאת לדרכו. יש לכם עוד יכולת מועטה להשפיע – על ידי התנדנדות על החבל, אבל היכולת הזאת כבר הרבה פחות אפקטיבית. שנית, מהר מאד, המצב הולך והופך מסוכן עבורכם.

בנקודה זו עומדת בפניכם דילמה: לוותר או להתעקש. להתעקש פירושו להמשיך ולהיתלות על החבל, ולייחל לרוח מתאימה, שיחד עם התנודות שלכם תצליח להנחית את הכדור בחזרה. לוותר פירושו לשחרר את החבל ולעזוב תוך קפיצה מטה, או לחילופין, למחול על כבודכם, ולטפס על החבל עד לכדור ולהצטרף לאנשים הנמצאים עליו.

במידה והחלטתם להתעקש ולהמשיך ולהחזיק בכדור, אתם מסתכנים בכך שהכדור יעלה גבוה מעלה. במצב כזה, הרוחות והעייפות ימנעו מכם מלהמשיך ולהחזיק בחבל, שלא לדבר על לטפס עליו ולהצטרף. המשמעות היא שהחבל יישמט מידכם ואתם תתרסקו.

במילים אחרות, אם הרגליים שלכם ניתקות מהקרקע עליכם לקבל החלטה: לוותר (ואז החלטה נוספת: לשחרר או להצטרף) או להתעקש – סיכוי לא גבוה להצלחה, ומצד שני התרסקות.

במאמר מוסגר אוסיף רק כי ההחלטה לשחרר את החבל מכונה בעולם ההשקעות: “לחתוך הפסדים”: לצאת מהשקעה שבה ההפסד הולך וגדל, ובכך להשלים עם ההפסד הנוכחי ולעבור הלאה.

חתימת הסכם המסגרת עם איראן הוא הרגע בו רגליה של מדינת ישראל ניתקו מהקרקע. זה אולי לא מוצא חן בעינינו (בלשון המעטה) אבל הכדור הפורח הזה שנקרא “ההסכם עם איראן” נראה שעומד להמריא. והשאלה היא מה נכון לראש הממשלה נתניהו לעשות עכשיו.

האם לוותר או להמשיך ולהתעקש ולהסתכן בהתרסקות?

ההחלטה היא על פי מחיר הטעות. שהרי אם אין סיכוי לעצור את ההסכם (להנחית את הכדור), אין שום טעם להמשיך ולהחזיק את החבל. בהחלטה על פי מחיר הטעות אנחנו משווים את שני מצבי ההפסד (שימו לב כי בשני המצבים ההנחה היא שההסכם ייחתם): במצב אחד לא מוותרים ומתרסקים, ובשני אנחנו מוותרים ונחתם הסכם למרות שהיינו יכולים למנוע אותו, אם לא היינו מוותרים. כל שנותר הוא לבחור בהפסד המינימאלי. ורגע לפני שאתם קופצים ואמורים שאם כך אז אסור לוותר, נא לא לשכוח שהסתברות לא שווה. כלומר הסיכוי להתרסק גבוה עשרות מונים מהאפשרות למנוע את החתימה על ההסכם. או בשפה של ניהול סיכונים, צריך לכפול את עוצמת הנזק של ההפסד בסיכוי שהוא יקרה.

ולכן ההפסד בהמשך ההתעקשות להחזיק בחבל הוא גבוה בהרבה מההפסד של ויתור.

אבל יש כאן נקודה נוספת: בדרך כלל בהחלטה על פי מחיר הטעות אין רווח, אלא רק הפסד. ואנו בוחרים בהפסד המינימאלי. אבל זה לא המקרה הנוכחי. לוותר, לא אומר בהכרח לשחרר את החבל. אפשר (כרגע, ולזמן מוגבל) להצטרף. ברגע שאנחנו מצטרפים, אנחנו מוותרים מיידית על הסיכוי להנחית את הכדור, אבל מקבלים בתמורה רווח כפול: ראשית, יכולת השפעה (מוגבלת) על הכיוון אליו יפליג הכדור. כלומר – סעיפי ההסכם. והכי חשוב, הכרת תודה של האנשים שנמצאים על הכדור, על כך שבחרנו להיות איתם ולא נגדם. הכרת תודה כזאת יכולה לשדרג את צה”ל בצורה משמעותית.

באופן אישי, אני חושב שההסכם שעומד להיחתם רע מאד למדינת ישראל. אבל מבחינת קבלת החלטות, הדבר הנכון לעשות הוא למחול על כבודנו, לשמוע בעצת לי אייקוקה, ולהצטרף לארה”ב.