למה ארגוני פשע יורים לעצמם ברגל, ואיך זה קשור למתווה הגז?

כאשר אדם כלשהו “חייב” לארגוני פשע ולא מצליח לשלם את חובו, הוא מקבל “שכנוע” שכדאי לו לשלם. אם למרות זאת הוא לא משלם, כלומר באמת אין ביכולתו לשלם, רוב הסיכוי שהוא לא יוותר בחיים.

לכאורה, התנהגות כזאת נראית כטעות. ממש לירות לארגון ברגל. שהרי “חייב” מת לעולם לא יצליח לשלם את חובו, וכך הארגון מפסיד כסף. ובכל זאת, כמעט כל ארגוני הפשע נוהגים כך. למה?

אני יודע מה עובר לכם בראש, ארגון פשע “עובד” על פי כללים משלו, בהם הכבוד משחק תפקיד מרכזי, גם אם אין בכך היגיון עסקי. נכון?

ובכן, ממש לא נכון. ארגון פשע, מעבר למוסריות הירודה הוא עסק כלכלי לכל דבר, ולהתנהגות שתוארה בפסקה הראשונה יש הצדקה כלכלית, ואפילו סימוכין בתורת המשחקים.

כדי להבין את ההיגיון בגישה הזאת, צריך להתייחס להבדל (הגדול) בין מאורע בודד לבין אירוע חוזר.

על פי תורת המשחקים, אם מדובר במאורע בודד, הרי שהפעולה של הארגון צריכה להביא למקסימום את מה שיתקבל מאותו האירוע. ולכן, אם ה”חייב” לווה 100 ויכול להחזיר רק 20, הרי ש-20 זה הרבה יותר מאפס – מה שיתקבל אם הוא יישלח להתאחד עם אבותיו. ולכן ההיגיון יהיה לשמור עליו, ולקחת ממנו את מה שאפשר.

אבל אם מדובר באירוע חוזר, פירושו שיש מספר “חייבים”. אם הארגון ייקח רק 20 מהראשון, כל השאר יעשו את המקסימום כדי להתחמק מתשלום. מצד שני, אם מישהו שאינו יכול לשלם את הכסף, ישלם בחייו, הארגון יפסיד אמנם את הכסף שהוא חייב, אבל כל השאר יבינו שכדאי להם מאד להשיג את הכסף בדרך זו או אחרת.

כלומר, גם אם הארגון מוותר על הכסף מ”חייב” אחד או שניים, הוא מביא למקסימום את כמות הכסף שיצליח לאסוף מכולם גם יחד.

כלומר, כשארגון פשע “מוותר” על “חייב” הוא לא באמת יורה לעצמו ברגל. אלא מנהל אסטרטגיה לטווח ארוך. או, אם תרצו, ארגון הפשע מפסיד בקרב כדי לזכות במערכה.

עד לנקודה זו, אני מניח שלא חידשתי משמעותית. עתה מגיע החלק המעניין.

מחקרים הראו כי למרות שהכלל שסקרתי תופס רק במצבים של אירועים חוזרים, אנחנו משתמשים בו כמעט תמיד גם כשמדובר במאורעות בודדים.

לדוגמא: מישהו שאחנו מכירים פונה אלינו ומבקש מאיתנו להצטרף למכרז כלשהו. לא נדרש מאיתנו דבר מעבר להרשות שימוש בשם שלנו. ועל כך נקבל 100 ש”ח. לעומתנו, הבחור שפנה אלינו ירוויח מהעניין 10,000 ש”ח. מה דעתכם? לקבל את ההצעה?

אין כאן תרמית. רק הצעה חד פעמית. לקבל 100 ש”ח סתם ככה (כשמישהו אחר מקבל פי 100 מאיתנו), או להגיד לא. וסתם להפסיד.

מסתבר שבאופן גורף, אנחנו אומרים לא על הצעה כזאת. יותר מכך, קרוב לוודאי שהתגובה שלנו תהיה תגובה רגשית חזקה. בדרך כלל, עלבון צורב. הרגש יהיה כל כך חזק, עד שיכולת קבלת ההחלטות שלנו (המנתחת הגיונית את ההצעה, ומגיעה למסקנה שדווקא כדאי להיענות לה), לא תזכה מצדנו לאוזן קשבת.

לכאורה, נראה כי התנהגות זו שלנו מקורה בטעות. שהרי אנחנו רק מפסידים. מצד שני, זאת התנהגות נפוצה מאד, ולא ברור מה גורם לנו – בני האדם, לפעול בצורה שנראית לא הגיונית. הדבר היה שנים בגדר תעלומה, עד שחתן פרס נובל, פרופ’ ישראל אומן, פתר אותה.

באופן משעשע, מה שאומן עשה זה להחיל את אותו הכלל עצמו על ההתנהגות הזאת. ובעברית: לדבריו רוב האינטראקציות בין האנשים הן אינטראקציות חוזרות. יותר מכך, לא תמיד אנחנו יודעים מתי הן מאורע בודד, ומתי הן חוזרות. אם כך, על פי אותו ההיגיון שנסקר בפוסט זה, אם תמיד נתנהג כאילו מדובר באירועים חוזרים, בחלק מהמקרים אנחנו נקריב בוודאי מאורעות בודדים, אך נמקסם את הרווח שלנו על פני כלל האירועים.

ובהתייחס לדוגמא, אם נסכים לקבל את ה-100, לא יציעו לנו אף פעם יותר מ-100 גם בעתיד. אבל אם נגיד לא, יש סיכוי שבפעם הבאה יציעו לנו לפחות 1000.

ולכל מי שהחלק האחרון היה קצת “כבד”, נסיים במשהו הרבה יותר פשוט: מתווה הגז.

הטיעון העיקרי של המצדדים בו הוא “להוציא את הגז מהאדמה”, רוצה לומר: אם הממשלה לא תיכנע לטייקונים, הגז יישאר באדמה וכולם יפסידו.

לדעתי, וכמסקנה מהפוסט, האיום הזה – להשאיר את הגז באדמה הוא איום סרק, שאסור לו להשפיע על החלטת הממשלה. הממשלה צריכה לקבל את ההחלטה הנכונה, גם אם המשמעות היא שהגז יישאר באדמה עוד הרבה זמן. מדובר באירוע חוזר, ולכן אסור לממשלה להיכנע. כי אם הממשלה תיכנע כאן, כולם יסחטו אותה.

במילים אחרות, הגיע הזמן שהממשלה שלנו תשקול להפסיד בקרב, ותתחיל לנצח במערכה.