ההחלטה של גנץ

ניתוח ההחלטה של בני גנץ להיכנס לממשלה תחת נתניהו, למרות שהצהיר כי לא יעשה כך במהלך שלוש מערכות בחירות. וכרגיל אצלי: התוכן של הפוסט הזה פוליטי, אבל הפוסט עוסק בקבלת החלטות ולא בפוליטיקה. בכתיבתו עשיתי מאמץ להימנע מהפוליטיקה ולהישאר בתחום קבלת החלטות בלבד.

נתחיל במובן מאליו: למרות שגנץ קיבל את המנדט להרכיב ממשלה, לא היתה לו דרך להרכיב ממשלה מבלי להפר משמעותית, לפחות הבטחת בחירות אחת: או הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת, או ממשלת אחדות תחת נתניהו (כי למרות שהמנדט אצל גנץ, הליכוד הוא המפלגה הגדולה ואין סיכוי שנתניהו יוותר על הבכורה). עמדה בפניו גם האפשרות "לשחק בונקר" ולגרור את המדינה לבחירות בפעם רביעית. כלומר, שלוש אפשרויות גרועות מאד – בבחינת זאת טרפה וזאת נבלה, והשלישית גרועה משתיהן. מה עשה גנץ? בחר באפשרות הכי פחות גרועה, תוך שהוא רואה את טובת המדינה לנגד עיניו, כשברור לו שהוא עומד לשלם על החלטתו מחיר כבד. לכאורה, מבחינת קבלת החלטות, החלטתו של גנץ נכונה. הוא פועל בסיטואציה שקשה מאד למדינה – מגפת הקורונה שפוגעת במדינה גם בריאותית, אבל גם – ואולי בעיקר – כלכלית, סטגנציה פוליטית שמשתקת כמעט את כל משרדי הממשלה, ומרד בתוך מפלגתו שמגביל מאד את יכולת התמרון שלו. בתנאים כאלו קשים, הוא בחר באפשרות בה ההפסד – המחיר הוא הקטן ביותר. החלטה "על פי הספר". בנוסף, הוא צירף תוכנית ב': סייגים ומניעה שלא יאפשרו לנתניהו לפגוע בשלטון החוק ובדמוקרטיה, ובכך הוא מקטין את ההפסד. גם זה בדיוק "על פי הספר".

עד לשלב זה, אני מניח שלא חידשתי לכם הרבה.

אבל אם כתבתי שגנץ קיבל החלטה "על פי הספר", למה כתבתי שרק לכאורה הוא קיבל החלטה נכונה?

הסיבה לכך, היא שגנץ צמצם לעצמו את מרחב האפשרויות, וכאן הוא כבר אינו פועל "על פי הספר". למעשה, כאן הוא פועל בדיוק להיפך.

בקבלת החלטות קיים כלל אצבע שעוזר לנו לקבוע האם כדאי לנו לחפש עוד אפשרויות, או שעלינו לצמצמן, וזאת על פי סוג מחיר ההחלטה: אם לכל אחת מהאפשרויות מחיר ישיר, אזי כדאי לחפש עוד אפשרויות, ואם מחיר כל אחת מהאפשרויות הוא החמצת האפשרות השנייה, אזי כדאי לצמצם את האפשרויות. דוגמא של מחיר ישיר: אני עובד במקום הומה שנשאר פתוח, והבוס מאפשר לי לצאת לחל"ת – האם להגיע לעבודה ולהסתכן בהידבקות בקורונה, או לוותר על הכנסה כספית. אין כאן החמצת אפשרות, אלא רק מחיר ישיר של כל החלטה. דוגמא של החמצת האפשרות השנייה: שני אירועים שמתקיימים בו זמנית בשידור חי בפייסבוק (ואין להם הקלטה): מופע של הזמר האהוב עלי, ושיעור על עבודה מרחוק שאני ממש רוצה ותכננתי לראות. אין מחיר ישיר לכל אפשרות, אלא רק ההחמצה של האפשרות בה לא בחרתי.

את הנושא הזה כיסיתי כבר בפוסט קודם, ואני מניח שכבר הבנתם שעבור גנץ לכל אחת מהאפשרויות יש מחיר ישיר.

כלומר, הדבר הנכון שעל גנץ לעשות מבחינת קבלת החלטות, זה לחפש עוד אפשרויות. כי באמת, מזווית הראייה שלו, כל ההחלטות ממש גרועות.

אני מניח שהמחשבה שחולפת לכם בראש כרגע היא משהו כמו: כן... אבל אילו אפשרויות?!

כאן אנחנו גולשים קצת לעולם השגת היעדים. את הביטוי "לחפש עוד אפשרויות" אפשר לתאר בשתי רמות של נחישות: הדרך "הרגילה" בה כולנו נוקטים: בודקים מה "עוד אפשר" לעשות, מתייעצים, וכו'. ברוב המקרים דרך פעולה זו מניבה לנו דרכי ביניים המאפשרות לנו לקבל החלטה. אם נחזור לדוגמה שלנו למעלה, אזי אפשרות של עבודה מהבית, או עבודה במקום מבודד בחברה יכול לעזור לנו לקבל החלטה להגיע למקום העבודה ולא לצאת לחל"ת.

הדרך השנייה, הנחושה יותר, הופכת את "לחפש עוד אפשרויות" למטרה בפני עצמה. אם יורשה לי לשאול את דרך הביטוי של חיל האוויר: "אל תחפשו אפשרויות, תייצרו אותן". כלומר, "הופכים את כל העולם" כדי לייצר אפשרויות חדשות.

עד לאיזה שלב? עד לשלב בו אנחנו משנים את המציאות.

מדי פעם בפוסטים שלי אני חוזר להבדלים בין מנהל למנהיג. אז בבקשה, הנה הבדל נוסף: מנהל מחפש אפשרויות. מנהיג יוצר אותן. ואם צריך, אז המנהיג גם ישנה את המציאות.

מתי זה מספיק לחפש אפשרויות, מתי מספיק לייצר, ומתי נדרש לשנות את המציאות? תלוי עד כמה גרועות האפשרויות שלכן. ככל שהאפשרויות גרועות, ככל שקשה לכם להסכים איתן, כך כדאי לייצר עוד אפשרויות, ואף לשנות את המציאות.

בואו ננחת מהתיאוריה אל קרקע המציאות של גנץ. מזווית הראיה שלו, כל האפשרויות גרועות. אפילו גרועות מאד. אין ספק שכדאי לו לייצר עוד אפשרויות, ואפילו לשנות את המציאות.

איך עושים את זה? זה די פשוט. מגדירים זאת כמטרה. לגנץ יש אנשים מוכשרים. תופסים כמה כאלו ואמרים להם את הדבר הבא: "המצב (הפוליטי) על הפנים. תמצאו דרך שתהפוך את הסיטואציה על פניה. כל דרך." אני בטוח שהם ימצאו. הם מוכשרים. הם רק צריכים להחליט שהם מחפשים. ואז, וכאן נכנס החלק של המנהיג – צריך לקבל החלטה שעושים פעולה שתהפוך את המצב. שתשנה את המציאות.

איך אני יודע שזה ממש פשוט לעשות את זה? יש לי שתי תשובות בשבילכם: הראשונה היא שאני עשיתי את זה ויש לי כבר שני רעיונות. ואם אני הצלחתי, אז גם הצוות של גנץ יצליח. והשנייה היא שיש מישהו שכולנו מכירים, שזה מה שהוא עושה...

נכון, בנימין נתניהו, ראש הממשלה. דרך קבלת ההחלטות של נתניהו היא התמקדות בהפסד. עסקתי בזה רבות כבר בפוסטים קודמים. יש לכך הרבה חסרונות, אבל גם יתרונות – כמו ההימנעות מיציאה למלחמה. בכל מקרה, נתניהו הוא מנהיג. וכמנהיג, כאשר הוא ניצב מול אפשרויות גרועות שהוא לא מסוגל להשלים איתן, הוא משנה את המציאות, שלא לומר: הופך אותה על פיה. את הדוגמאות (הרבות) לכך אתם יכולים למצוא בעצמכם.

בואו נחזור לגנץ. אם גנץ היה מעביר את שני החוקים המונעים מנתניהו את האפשרות להתמודד על ראשות הממשלה בבחירות הבאות (עזבו כרגע את המוסריות. יש לו את האפשרות לכך) אזי המציאות היתה משתנה והמשא ומתן שלו עם הליכוד היה אחר. כן, יכול להיות שהייתה נוצרת מציאות קשה יותר (עבור גנץ), ויכול להיות שהיה עליו להתאמץ (מאד) כדי לגרום לחוקים אלו לעבור. והיו קוטלים אותו בביקורת. כן, אפילו בג"ץ. יכול להיות, ויכול להיות גם שלא. אנחנו לא יודעים. זה הרעיון של שינוי המציאות. כי אולי – בהצבעה חשאית – אפילו חברי כנסת מהליכוד היו מצביעים בעד. ואולי היתה קמה ממשלת אחדות בתנאים אחרים לגמרי. אולי אפילו גנץ תחילה. אנחנו לא יודעים. אבל כפי שאתם זוכרים, בהשגת יעדים, כשאני מחליט לעשות משהו אני שואל את עצמי שתי שאלות: האם זה מקדם אותי להיכן שאני רוצה להגיע? והאם אני מוכן לשלם את המחיר? אם שתי התשובות חיוביות – מבצעים מיד.

ואם הרעיון שהעליתי לא מוצא חן בעיניכם (או בעיניי גנץ), יש לי רעיון מהפכני נוסף שכולל את חיבור הדתיים לקואליציית מיעוט, אבל נראה לי שהרעיון ברור.

לסיכום, כשאנחנו נאלצים לבחור בין אפשרויות גרועות, הרעיון הוא לבחור באפשרות הכי פחות הגרועה. אם יש לנו יכולת לחפש אפשרויות נוספות, כדאי לעשות כן. ואם אנחנו לא מוצאים, והאפשרויות שעומדות בפנינו גרועות מאד, כדאי לשקול שבירה של הכללים ושינוי המציאות.

צריך בשביל זה אומץ וחוכמה. אסור להקל בכך ראש, ויש להשתמש בכך בזהירות וכמוצא אחרון. אבל זה עובד. תשאלו את נתניהו.