כשהייתי בן 10 כחלק משיעור ספורט, התחריתי בריצת 600 מטר מול הילד המקובל בכיתה. הוא היה ספורטאי מצטיין, שעלה עלי גם בספורט וגם במעמד החברתי, וכבר בזינוק הוא השאיר אותי מאחור.

בחצי הדרך בערך, כשעוד ראיתי את גבו מרחוק, שאלתי את עצמי האם אני יכול להגביר את המהירות. לא האמנתי שאצליח להשיג אותו. רק רציתי לצמצם את ההפרש כדי שלא אשפיל את עצמי.

עניתי לעצמי שאם אני מגביר את המהירות עכשיו, זה רק יהיה יותר גרוע. אני גומר את כל הכוח ומסיים את הריצה בהליכה.

מזל שלא הקשבתי לעצמי.

בניגוד לקול בראשי, החלטתי להגביר את המהירות, רק קצת. והופתעתי ממה שקרה. רצתי מהר יותר ועדיין היה לי כוח. אז הגברתי עוד. והרגשתי שעדיין יש לי כוח. אז הגברתי עוד. ופתאום הרגשתי שיש לי אפילו יותר כוח, הרגשתי שאני מרחף.

חלפתי על פני הילד קצת לפני הסיום, וניצחתי.

הייתי בשוק. גם הילד השני.

הוא שאל אותי מה קרה, ולא ידעתי מה לענות. באמת שלא הבנתי מה קרה.

 

אבל מאז אותו יום, ובמהלך חיי, כשאני פוגש אתגר בלתי אפשרי, אני מביט בעיניים של ילד בן 10 בגבו המתרחק של הילד המקובל בכיתה, שואל את עצמי האם אני יכול להגביר את המהירות, ומגביר מיד. לפני שאני מתחיל להסביר לעצמי למה אי אפשר.

​

היום, אני יודע שכל אדם מסוגל להרבה יותר ממה שהוא יכול לדמיין. לא תמיד זה מצליח, אבל הרבה פעמים כן. הדבר העיקרי שעוצר אותנו הוא עצמנו. הקול המגונן בראשנו שמשכנע שאין סיכוי, ושלא כדאי לנסות. זה הכל בראש, לא ברגליים ולא בכל יכולת אחרת שיש לנו: פיזית, רגשית או שכלית.

היום אני יודע שאם אני באמת רוצה משהו, אני אשיג אותו. אני לא חושב שאשיג, לא מעריך שאשיג, ולא מעלה את הסיכוי שאשיג את מה שאני רוצה. אני יודע שאשיג את מה שאני רוצה!
בעזרת הכוונה נכונה, אפשר להגיע כמעט לכל מטרה. גם למטרה הנראית במבט ראשון כה רחוקה, עד כי אין סיכוי שנגיע אליה.

​

במהלך השנים למדתי איך הופכים רגשות של חוסר אונים, בלבול או אובדן דרך, לתחושה של מסוגלות מלווה בהרגשת ביטחון. אצלי תחילה, ובהמשך אצל אחרים. תהליך המוביל אותנו לחיים בסיפוק ובהגשמה עצמית.