האם ניתן היה למנוע את השבעה באוקטובר?
(פורסם בתאריך 25.4.2024)
האם ניתן היה למנוע את השבעה באוקטובר?
ובאופן כללי, האם קיימת דרך לחזות אירועים כמו השבעה באוקטובר?
דרך אחרת, השונה מעיקרון "היפכא מסתברא", שלא הצליח למנוע את ההפתעה? אולי דרך, שתחליף לגמרי את העיקרון הזה?
התשובה שלי לשאלה הראשונה היא: "אולי. יכול להיות שהדרך שאני מציג כאן היתה מצליחה לחזות את השבעה באוקטובר. אבל אני רוצה להיות זהיר, צנוע, ולהודות, שלא בטוח שזה היה קורה."
מצד שני, התשובה לשאלה השנייה היא נחרצת: "כן. יש דרך טובה יותר מ"היפכא מסתברא". וכן, יש סיכוי לא רע, שאם היו משתמשים בה בצורה נכונה, ההפתעה היתה נמנעת."
את הדרך הזאת אני מפרט במאמר הזה.
* * *
תשע שנים לפני השבעה באוקטובר, בתאריך 14 באוקטובר 2014, התרחש אסון בנפאל. ציקלון שהגיע מהאוקיאנוס ההודי גרם לסופת שלגים עזה ברכס האנאפורנה. עשרות מטיילים נתקעו בבקתה קטנה בפאס (מעבר הכרחי בין הרים) של הטרק ברכס הזה. מכיוון שהבקתה היתה קטנה מלהכיל את כל המטיילים במקום, כמה עשרות מהם המשיכו ללכת. רק חלק מהם סיים.
באסון נהרגו 43 מטיילים. 4 מהם ישראלים, כולל הנווטת הדתיה הראשונה: תמר אריאל ז"ל.
מבחינת קבלת החלטות, אין הרבה מה לומר על ההחלטה שלהם לצאת מהבקתה שבפאס ולהמשיך. להחליט בדיעבד זה קל. בזמן אמת זה הרבה יותר קשה, ולכן לא ניתן לומר שההחלטה שלהם להמשיך היתה שגויה. למרות התוצאה הקשה.
אבל אני רוצה להתייחס לנקודה אחרת: לעלייה שלהם אל הפאס. להחלטה שלהם להמשיך ולעלות במקום להסתובב ולחזור, למרות שכל הסימנים הראו שזה מה שהיה צריך לעשות.
כפי שאמר אחד הפצועים בטלוויזיה: "הסופה הולכת ומתעצמת, השלג מתגבר, לא רואים את השביל, ואנחנו כמו עדר בלי לחשוב, ממשיכים לעלות ולטפס אל הפאס".
אז מה? האם הם באמת התנהגו כמו עדר ולא חשבו?
לדעתי לא. לדעתי זה משהו אחר.
האם הם יכלו לקבל החלטה אחרת? ובכן, התשובה אינה חד משמעית. אבל על כך בהמשך.
בינתיים אני רוצה לסקור דוגמא נוספת.
* * *
שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, ב-26 באפריל 2018, נהרגו בנחל צפית 10 חניכים מהמכינה הקדם-צבאית "בני ציון". שיטפון בנחל סחף תלמידה ותשעה תלמידים אל מותם.
בדרך כלל, הבעיה בשיטפון היא שהגשם לא יורד באזור הנחל, אלא באגן הניקוז שלו. ואז השיטפון מגיע בהפתעה. אבל שוב, בריאיון עם אחת מאלו שרדו את השיטפון, היא סיפרה שהם עצרו באמצע הערוץ לפרוס כיסוי לתרמילים כי התחיל גשם... אני אכתוב את זה שנית: הם נאלצו לעצור את הטיול, להוריד את התרמילים מהגב ולפרוס על התרמילים כיסוי נגד גשם, כי הגשם בשלב הזה היה חזק למדי, והתחיל להרטיב את התרמילים.
הדבר שהכי בא לנו לעשות למקרא הדברים האלו, זה לצעוק עליהם בלב: "עצרתם להתכסות כי ירד גשם... אז למה לכל הרוחות לא יצאתם מהערוץ?! תתעוררו!"
האם גם כאן הם התנהגו כמו עדר ולא חשבו?
שוב, לדעתי התשובה היא לא. לדעתי זה משהו אחר.
אז מה זה ה"דבר האחר" הזה שגורם לנו להתעלם, לא מסימני אזהרה נסתרים, אלא מנורות אזהרה שבוהקות באור אדום?
* * *
המאמר הזה הוא חלק מנושא גדול יותר: תהליך קבלת החלטות באירוע. כאשר המאמר מתמקד באתגר הזיהוי. במהלך אירוע, חלק מתהליך קבלת ההחלטות שלנו משתבש. אבל האתגר הגדול ביותר הוא להבחין באירוע. כלומר, להבחין בזמן אמת שקרה אירוע, ושאנחנו חלק ממנו.
יש לאירוע הגדרות רבות. בהקשר של המאמר הנוכחי, אירוע מקיים שני תנאים:
הראשון הוא שמדובר במאורע או בהתרחשות כלשהי בעלי ממד של זמן. כלומר האירוע מתחיל בזמן כלשהו ומסתיים פרק זמן כלשהו מאוחר יותר. הפרק המינימלי הוא כמה דקות, ועד למספר שעות.
השני הוא שהאירוע משפיע עלינו רגשית בצורה משמעותית מאד. במקרים רבים ההשפעה היא גם פיזית, אבל החלק הרלוונטי לנו הוא הרגשי.
דוגמאות לאירועים: היקלעות למצב סכנה, פציעה משמעותית שלנו או של קרוב אלינו, הצעה מפורשת מבן או בת זוג, וכד'.
נקודה חשובה בהקשר של אירוע: כאשר מתרחש אירוע, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתוך האירוע או מחוצה לו. ההבדל הוא העומס הרגשי שבו אנחנו נמצאים. בתוך האירוע אנחנו תחת עומס רגשי רב שעלול לשבש את תהליך קבלת ההחלטות שלנו. ומחוץ לאירוע, אנחנו יכולים לקבל החלטות בצורה שקולה.
פעמים רבות כאמור, נלווה לאירוע גם עומס גופני. אבל האתגר העיקרי הוא העומס הנפשי ולא הגופני, מאחר ואנחנו עוסקים כאן בשיקול הדעת ובקבלת החלטות.
* * *
בואו נחזור לטיולים. כ-22 שנה לפני האסון בנפאל, אני עשיתי טרק בטורס דל פיינה בדרום צ'ילה. וגם שם, תפסה אותנו סופה בדיוק כשעלינו לכיוון הפאס. אצלנו זה היה פחות גבוה, פחות קר, וסופה פחות חזקה, אבל חוץ מזה, הכל דומה מאד.
בניגוד למטיילים בנפאל, כשאני ראיתי שהשלג כל כך כבד, עד שהעקבות שלנו נמחקות, כינסתי את כל הקבוצה שלנו – כעשרה חברה – והודעתי להם שאנחנו מסתובבים וחוזרים. הייתה התמרמרות. אנשים התווכחו, אבל לא יותר מדי, כי הייתי נחרץ. הסתובבנו וירדנו כמה שיותר מהר למקום נמוך מאד.
איך אני הצלחתי לקבל החלטה נכונה בזמן? מה היה שונה אצלי? מה הבדיל אותי מאותם מטיילים בנפאל או בנחל צפית?
ובכן, רק דבר אחד. הייתי שם כבר.
מקרה מצער שהייתי שותף עקיף לו. מקרה שבעקבותיו, אחרי ניתוח, דיון והפקת לקחים, גובש נוהל הרלוונטי למצבים כאלו, והניתן לסיכום בשתי מילים: "מסוק באוויר".
וזה מה שעשיתי. כשראיתי שהשלג הופך סמיך מדי, ביצעתי בתוך הראש שלי נוהל "מסוק באוויר", והגעתי למסקנה חד משמעתית: חייבים להסתובב מיד!
ולפני שנפרט מה זה נוהל מסוק באוויר, בואו נראה מה התהליך שקורה אצלנו בראש כשאנחנו בתוך אירוע.
* * *
בכל רגע נתון, ללא קשר למה שאנחנו עושים, קיימת בתוך הראש שלנו תבנית המפרשת את המציאות. אני קורא לתבנית הזאת תסריט. כל דבר שקורה במציאות ממוין ומקוטלג אצלנו בראש בהתאם לתסריט. שימוש בתסריט מקל עלינו לקבל החלטות: ראשית, האם עלינו להגיב למה שקורה? ואם כן, אז באיזו דרך. כלומר, התסריט עוזר לנו להתמודד עם המציאות בכך שהוא "עושה לנו סדר". או, במילים אחרות, מוריד לנו עומס קוגניטיבי. אנחנו יכולים להתמודד עם הרבה מאד "דברים" שקורים סביבנו, כמעט מבלי שנעניק להם תשומת לב.
הפסקה הבאה מתארת איך המנגנון הזה עובד בתוך הראש שלנו. אני צולל להסבר פסיכולוגי של תהליכי קבלת החלטות. זה קצת טכני. מי שזה "כבד לו" מדי, יכול לדלג על הפסקה הזאת ללא חשש.
התסריט הוא תבנית של מערכת 1. הוא נבנה על פי העיקרון שכהנמן ז"ל הגדיר: חזרתיות עם משוב מהימן. כלומר, כאשר אנחנו חווים סיטואציה מסוימת שוב ושוב, מערכת 1 מזהה בסיטואציה אלמנטים חוזרים ויוצקת מהם תבנית. בפעם הבאה שניתקל באותה הסיטואציה, ההתרחשות במציאות תותאם לתבנית, ואנחנו נתנהג בהתאם מבלי להקדיש לכך תשומת לב. כאשר הסיטואציה משתנה, מערכת 1 מזהה את השינוי ומתאימה את עצמה לסיטואציה החדשה. במילים אחרות, מתחלף לנו התסריט בראש.
בעיקרון, מדובר במנגנון שמפשט לנו את החיים. אנחנו אפילו לא שמים אליו לב. היה לנו קשה מאד לחיות בלעדיו. אז איפה הבעיה, תשאלו? ובכן, כאשר מתקיים רצף של שינויים שכל אחד מהם הוא קטן יחסית בפני עצמו, אבל הסכום שלהם הופך לשינוי סיטואציה משמעותי. כאשר זה קורה, לא בטוח שמערכת 1 תשים לב שהסיטואציה השתנתה. יש סיכוי, שכל דבר שיתרחש במציאות, ימשיך ויתפרש על ידי מערכת 1 כחלק מהתסריט המקורי. במצב כזה, האפשרות שלנו להבין שהסיטואציה במציאות השתנתה, מוגבלת למדי.
עתה, בואו נראה דוגמא לתסריט. דוגמא טריוויאלית שאינה קשורה לאירוע דווקא – הצגה בתיאטרון: יצאתם לראות הצגה בתיאטרון. הכל מתנהל על פי תסריט ידוע מראש: הכניסה לאולם, מקומות הישיבה. הזוג ההוא שמגיע מאוחר וגורם לכל השורה לעמוד. החשכת אזור הקהל, הווילון הכבד המכסה את הבמה, ועוד. הכל מוכר לכם. הכל על פי התסריט שקיים אצלכם בראש. אפילו החוצפן שהטלפון שלו מצלצל והוא מתכופף ולוחש בקול שקט מאד – שכל האולם שומע – "אני לא יכול לדבר עכשיו".
ההצגה מתחילה, ואחרי כחצי שעה מגיע מישהו לבוש סחבות מאזור הקהל, מתיישב בקצה הבמה ומתחיל לאכול בגט. בנקודה זו אני רוצה לציין משהו שאינו ידוע למי שיושב בקהל וצופה בהצגה. האדם שהתיישב בקצה הבמה אינו קשור להצגה. הוא חסר בית רעב, שהצליח להשיג לעצמו בגט, והוא מעונין לאכול אותו מול שחקני התיאטרון והקהל שלהם. למה? דווקא!
עכשיו בואו נחזור אל הקהל של ההצגה שאינו מודע לסיטואציה האמיתית.
כקהל, מה אתם חושבים על הסיטואציה? נכון, שזה חלק מההצגה. אין שום סיכוי שבעולם שתחשבו שזה משהו אחר (אפילו כשקראתם את מה שכתבתי בפסקה הקודמת, הייתם צריכים לקרוא את המשפט פעמיים כדי להבין שהוא לא חלק מההצגה). ה"סועד" יושב בקצה הבמה, כלומר הוא לא מפריע להצגה, רק מושך תשומת לב. אז בהתחלה, השחקנים מתעלמים ממנו. הקהל לא. הקהל מחכה בסבלנות לרגע בהצגה שיתייחסו אליו. וזה אכן קורה. בשלב כלשהו ההצגה נפסקת ומישהו מהשחקנים או מהצוות פונה אליו בנימוס ומבקש ממנו לעבור לקהל. הוא כמובן מסרב. מתחיל עימות בעצימות נמוכה. הקהל עוקב אחרי העימות בהנאה רבה. כבר מזמן לא ראה הצגה שקצת חורגת מהכללים השבלוניים. זה לא ממש משנה מה קורה בין השחקנים והצוות ל"סועד", כל דבר שקורה מתפרש על ידי הקהל כחלק מההצגה. זה התסריט שכרגע רץ אצלם בראש. אפילו אם תתחיל קטטה, זה לא ישנה דבר. גם אם סדרנים יגררו את הסועד החוצה, או אפילו אם שוטרים שהוזמנו יעשו זאת, אתם תסתכלו על המחזה בהנאה רבה ותמחאו כפיים להצגה המבריקה.
ואז האור באזור הקהל יידלק, מנהל התיאטרון יעלה לבמה ויגיד לכם: "שלום, אני מנהל התיאטרון. אנחנו עוצרים רגע את ההצגה, כי נכנס אלינו פולש. אני מתנצל בפניכם ומבקש מכם להישאר לשבת".
מה תעשו אז? אני מניח שתמחאו לו כפיים. מבחינתכם, ההצגה רק הולכת ומשתבחת.
ואז, בוועדת החקירה שתקום בעתיד יטיחו בכם: "מנהל התיאטרון בעצמו עצר את ההצגה ואמר לכם שמה שקורה זאת פלישה ולא חלק מההצגה. אמר לכם במפורש! איך לא הבנתם את זה?"
מה אתם תענו? תנו לי לנחש. אתם תגידו שהייתם בטוחים שהכל, כולל "עצירת ההצגה", כולל "מנהל התיאטרון" הוא חלק מההצגה עצמה. ככה זה כשבראש שלכם רץ התסריט "הצגת תיאטרון". גם D9 לא יצליח להזיז אתכם.
אבל, בואו נתאר את המצב הבא: תוך כדי הבלגן, כשאתם נהנים מההצגה כמו שלא נהניתם אף פעם, אתם מרימים טלפון לחברים שלכם, שהמליצו לכם על ההצגה, ומודים להם בזמן אמת על ההצגה הטובה ביותר שראיתם אי פעם. רק שהתשובה שלהם מפתיעה אתכם. הם אומרים לכם שבהצגה שהם שלחו אתכם אליה, אין "סועד", לא "מנהל תיאטרון", ובטח שלא שוטרים. וגם לא עצרו אותה.
מה קורה לכם ברגע זה?
כהרף עין משתנה אצלכם התסריט. פתאום התסריט שרץ אצלכם בראש הוא כבר לא "הצגת תיאטרון" אלא תסריט של מתפלח (party crasher) להצגה. מעתה, כל מה שקרה ויקרה על הבמה הוא חלק מתסריט "מתפלח להצגה".
עכשיו, בואו נחזור לנוהל "מסוק באוויר".
* * *
כארבע שנים לפני הטרק שלי בדרום צ'ילה, אירע אסון ביחידה שבה שירתי בצבא. חייל נפל מצוק ונהרג במהלך אימון ניווט בדד. ברשותכם, אתרכז רק בחלק של התחקיר שעסק בדרך בה ניתן לעקוב אחר החיילים המנווטים.
מדובר בשנות השמונים של המאה הקודמת. לא היו טלפונים סלולאריים. נכון, על כל חייל היה מכשיר קשר, אבל הטווח שלו היה, מה שנקרא: "טווח צעקה". כלומר ניתן לקלוט את מכשיר הקשר ולשמוע את האדם צועק בערך באותו הטווח. ולקינוח, גם אי אפשר להשאיר את מכשיר הקשר עובד כל הזמן, כי הסוללה מחזיקה פחות משעה.
לכן, בניווטי בדד בזמן ההוא, היה נוהל של פתיחת המכשיר ויצירת קשר עם מנהל הניווט, כל שעה עגולה. אם החייל לא הצליח ליצור קשר בשעה כלשהי, היה עליו לוודא שהוא על גבעה בשעה העוקבת, כך שיצליח ליצור קשר, אם לא עם מנהל הניווט, לפחות עם חייל אחר, שיעביר את התקשורת איתו למנהל הניווט. ואם חייל לא הצליח ליצור קשר פעמיים רצוף, היה עליו להפסיק את הניווט ולעשות הכל כדי ליצור קשר – כולל הגעה לכביש, ואפילו לתפוס טרמפים.
עכשיו בואו נסתכל על הסיטואציה מנקודת מבטו של מנהל הניווט. אם חייל לא יצר קשר במשך שעה אחת, זה לא חריג. קרה פעמים רבות. אם לא הצליח ליצור קשר אחרי שעתיים, זה עדיין בגדר הסביר. אבל, אם אין קשר אחרי שלוש שעות זה כבר מדאיג. במיוחד אם היה קשר עם כל שאר החיילים. ואם עברו ארבע שעות ללא קשר, זאת ממש בעיה.
השאלה היא: מה צריך מנהל הניווט לעשות?
קחו בחשבון שמנהל הניווט כבר עשה את כל הדברים הטריוויאליים שחשבתם עליהם: לעלות בעצמו למקום גבוה, לחתוך את מסלול הניווט של החייל, לדבר עם חיילים אחרים ולבקש מהם לחפש אותו או לנסות ליצור איתו קשר, וכו'.
אם מנהל הניווט מגיע למסקנה שהחייל לא יצר קשר בגלל מצוקה, ולא בגלל בעיית תקשורת, עליו לעצור את הניווט ולהזעיק את כל העולם ואחותו כדי למצוא את החייל. זה כולל להודיע ליחידת האם, למשטרה, לצה"ל וגם לחיל אוויר – שירימו מסוק באוויר כדי לחפש את החייל.
בשפה של המאמר הנוכחי קוראים לכך שינוי תסריט. על מנהל הניווט לעבור מתסריט של "אימון ניווט", לתסריט של "חייל במצוקה".
השאלה (שבה עסק התחקיר) היא: מתי, ועל פי אילו קריטריונים, על מנהל הניווט להרים מסוק לאוויר? למה דווקא "מסוק באוויר"? כי הרמה של מסוק לאוויר היא אירוע משמעותי. כלומר יש כאן הפנמה שהמצב השתנה. או, במילים אחרות, הגיע הזמן לשנות תסריט.
אז מתי עושים זאת? אם חייל לא יוצר קשר אחרי שלוש או ארבע שעות? אולי אחרי חמש? ומה יקרה אם מנהל הניווט ירים מסוק לאוויר, ואחרי רבע שעה החייל יגיע בריצה מתנצל כולו, הוא נפל ומכשיר הקשר קיבל מכה והפסיק לעבוד. ומאותו הרגע הוא רץ בקו ישר לנקודת הסיום.
עזבו רגע את הכסף שעולה מסוק באוויר. זאת פדיחה שחבל על הזמן. כשלא קורה אסון, מתייחסים אל המתריעים כאל היסטריים. מנהל הניווט, שרק רצה לשמור על חייליו, ייתפס כהיסטרי וכאחד שאי אפשר לסמוך עליו. זה אולי נשמע לכם פעוט ערך, אבל ביחידה שלי זה פחות או יותר "גזר דין מוות" מבחינה מבצעית.
אז מנהל הניווט צריך לקבל החלטה בין הביטחון של חייליו, לבין עתידו המקצועי בצבא. איך עושים את זה?
מסקנות התחקיר היו שבמצב כזה צריך לעשות "נוהל מסוק באוויר". לתיאור הנוהל נגיע מיד. לפני זה בואו נבחן רגע את ההדרגתיות שמאפיינת את המצב.
* * *
יש אגדה אורבנית שמספרת כי אם נזרוק צפרדע אל סיר עם מים רותחים, היא תיגע במים ומיד תקפוץ החוצה. לעומתה, אם נכניס צפרדע לסיר עם מים פושרים, ונחמם את המים בהדרגה עד לרתיחה, הצפרדע לא תבחין בשינוי הטמפרטורה, ותתבשל... עד למותה.
אינני יודע אם האגדה הזאת נכונה, וגם למדתי שרבים נרתעים מהתיאור האכזרי של הצפרדעים. אולם התיאור הזה, כאלגוריה, מתאים מאד למצב בו אנחנו עלולים להימצא כאשר מתרחש אירוע.
הצפרדע שבסיר, זאת "שבתוך האירוע" אינה שמה לב שהסיטואציה משתנה. היא לא יכולה, כי השינוי הדרגתי. כך אותו מנהל ניווט. הוא מרגיש שהמצב הולך ומדרדר, אבל קשה לו מאד למתוח קו ולומר: מרגע זה המים רותחים. אני חייב לשנות תסריט.
מה שחסר זה מישהו מבחוץ. מישהו שאפשר לתאר לו את ההצגה שאתם רואים בפועל, ושהוא יגיד לכם משהו כמו: "איפה אתם חיים? מה שקורה על הבמה בכלל לא קשור להצגה". צפרדע מחוץ לסיר שתגיד לאחותה שבתוך הסיר שהמים לא חמים, הם רותחים!
בקיצור, למנהל הניווט חסרה צפרדע!
אז מה עושים?
* * *
הסיפור של הצפרדעים מרמז על הפתרון. בכל אחד מהמצבים שתיארתי, מי שהיה צריך לקבל את ההחלטה, היה "בתוך האירוע". וכשאנחנו בתוך האירוע, התסריט שנמצא בראש שלנו, תואם את המצב ההתחלתי: טיול, הצגת תיאטרון או אימון ניווט. יש סביבנו המון סימנים שמראים לנו שמשהו "קצת שונה" קורה. אבל עדיין ניתן לפרש את הסימנים האלו באמצעות התסריט המקורי. וכל עוד אותם סימנים תואמים גם את התסריט המקורי, אנחנו נישאר איתו ולא נחליף אותו בתסריט שמתאים למה שקורה במציאות. אנחנו הצפרדע שמתבשלת לאיטה, ולמרות שהמים נראים לנו קצת יותר מדי חמים, זה לא מספיק כדי שנחליף תסריט. בשביל החלפת תסריט אנחנו צריכים מישהו מחוץ לאירוע.
הרמז לפתרון היה הטלפון שעשינו במהלך ההצגה לחברים שלנו. התשובה שלהם, החליפה לנו את התסריט מיד. למה? כי הם לא נמצאים בתוך סיטואציה שמשתנה בצורה הדרגתית. הם שומעים בפעם הראשונה על המצב כמו שהוא. ואז הם מתאימים תסריט למה שהם שמעו. מאחר ואין להם תסריט קודם – כי הם לא חלק מהאירוע – הם יכולים להתאים את מה שנראה להם התסריט הנכון.
וזה בדיוק מה שחסר לנו. קול שאנחנו סומכים עליו, ושנמצא "מחוץ לאירוע". כלומר, הפתרון הוא להתקשר למישהו מחוץ לאירוע.
באף אחד מהאירועים שתיארתי לא היה שינוי פתאומי. אבל תמיד יש סימנים. ואלו לא רק סימנים, אלא דברים שגורמים לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו בתסריט הנכון. כשהשלג מתגבר וכבר לא רואים את השביל, כשמתחיל לרדת עלינו גשם בתוך הערוץ, כשההצגה הופכת להיות ממש כאוטית, כשעברו כבר ארבע שעות והחייל לא יצר קשר. בכל אחד מהמקרים האלו מתגנב ספק למחשבתנו. יכול להיות שהוא ספק קטן, ויכול אף להיות גדול למדי. אבל הוא לא מספיק כדי שנשנה את התסריט. מצד שני, אפשר ללמוד ולשנן את הנוהל של "מסוק באוויר": אם יש לך ספק, אפילו קטן, תתקשר למישהו שאתה סומך עליו, ותתאר לו את מה שקורה. הכי הרבה העקת קצת על חבר, קולגה או בן משפחה. מה כבר יכול להיות. מצד שני, יש סיכוי שהאדם מצדו השני של הטלפון יגיד לכם משהו שיחליף אצלכם בראש את התסריט: אתם כבר לא בטיול, אלא במסע הישרדות. תעשו הכל כדי להישאר בחיים.
כלומר הפתרון לשינוי תסריט: כשקורים אירועים במציאות, שאמנם מתאימים לתסריט שרץ אצלכם בראש, אבל בו בזמן גם מעוררים בכם ספק, תתקשרו למישהו שאתם סומכים עליו, ושהוא מחוץ לאירוע. תתארו לו את מה שקורה, ותשאלו אותו מה הוא מציע לעשות. וכשהוא מציע, אל תתווכחו איתו. עשו את מה שהוא אומר!
וכן, אני יודע מה אתם חושבים: ומה אם אין מישהו כזה? או שיש, אבל כרגע אי אפשר להתקשר אליו? אולי אפילו התקשרתם והוא לא ענה. מה עושים במצב כזה?
ובכן, יש לזה פתרון. ובאופן שבוודאי יפתיע אתכם, אפילו מוצלח מהפתרון שהצגתי.
אני רוצה להזכיר לכם, שנוהל "מסוק באוויר" הוגדר בשנות השמונים. לא היו אז טלפונים סלולאריים. וגם אם היו, למי מנהל הניווט היה מתקשר באמצע הלילה? ובואו, כמה שנים אח"כ הייתי באמצע טרק בדרום צ'ילה. באותם ימים טלפון לוויני היה צלחת שרכב בקושי סוחב.
אז מה עושים כשאי אפשר להתקשר?
מדמיינים שמתקשרים לחבר, קולגה או בן משפחה.
וכן, זה בוודאי נראה לכם תלוש, ולא ריאלי. אבל בעיקר בגלל שלא ניסיתם את זה. כי זאת דרך יעילה מאד ל"ניקוי רגש". כלומר מה שקורה זה שאני בעצם מדבר עם עצמי. אבל מכיוון שאני מדמיין את עצמי מדבר עם מישהו מחוץ לאירוע, אני עושה reset לתסריט, וכאילו נותן לעצמי לבנות תסריט באופן נקי, ללא קשר לסיטואציה בה אני נמצא. למי שמכיר את דייל קרנגי, הוא מציע דרך דומה מאד לקבלת החלטה ללא מטען רגשי בספרו "אל דאגה".
למה כתבתי שזאת דרך יותר יעילה? כי אם אנחנו מתקשרים למישהו, אנחנו כפופים למגבלות התקשורת: אין קליטה, הוא ישן עכשיו, לא נעים לי להטריד אותו, או להתוודות בפניו, אני צריך לגלות לו סודות מדינה, וכו'. כאשר אני מדמיין, אין עלי הגבלות כלל.
ואל תדאגו. מכיוון שאנחנו המבקרים הכי קשים של עצמו, אותו אדם בדמיון שלנו ייתן לנו תשובה ללא שום הנחה. יותר מכך, מכיוון שזה אנחנו מדברים עם תת ההכרה שלנו, כללי הנימוס בין שני אנשים, תקפים קצת פחות.
בואו ואשאל אתכם שאלה. נניח שצפרדע חיצונית – זו שקפצה מיד מהמים הרותחים – הייתה מגיעה אל הצפרדע שלנו שמתבשלת. מה היא הייתה אומרת לה?
האם היא הייתה אומרת משהו כמו: "את שומעת אחותי? את מה זה הולכת למות. אני במקומך הייתי שוקלת אולי כדאי לצאת קצת מהמים הרותחים."
או אולי הייתה אומרת משהו כמו: "אחותי, יא משוגעת! תעיפי את התחת שלך החוצה! עכשיו!"
אני מניח שאתם מבינים את הרעיון.
כשאני ניהלתי דיון עם חבר בתוך ראשי, לגבי המשך הטיול בדרום צ'ילה, הוא לא ענה לי. הוא צרח עלי.
וכך היה קורה גם למי שהיה מתקשר, או מדמיין שהוא מדבר עם חבר בזמן העלייה לפאס, או בזמן כיסוי התרמיל בערוץ. האדם בצד השני, בין אם באמת היה שם מישהו, או בין אם הוא רק היה בראשו של מי ש"התקשר", היה צורח עליהם.
מה המשמעות של הצרחות?
המשמעות היא אחת, ואחת בלבד: התסריט שקיים אצלנו בראש, אינו תואם את מה שקורה במציאות. חייבים להחליף תסריט. זה הכל. לא יותר ולא פחות.
אבל זה, בשורה התחתונה, מה שאנחנו צריכים.
* * *
עד עתה עסקנו במושג תסריט, בתפקיד שלו בכך שאנחנו עלולים להחמיץ אירוע שכבר התחיל להתרחש, ובדרך שתאפשר לנו להבחין באירוע בזמן. עתה, בואו נקשור את מושג התסריט להפתעת השבעה באוקטובר.
בתחילת אפריל 2024, כחצי שנה אחרי השבעה באוקטובר, השתתפתי בכנס עם אחד הקצינים הבכירים בצה"ל – חבר המטה הכללי. הוא דיבר על "הקונספציה" שהובילה לשבעה באוקטובר, ואמר שלכל אחד מאיתנו יש קונספציה בראשו במהלך כל הזמן. באינטואיציה שלו הוא צודק, גם אם הוא לא יודע לתאר את מחשבתו במונחים מקצועיים. הכוונה שלו הייתה בדיוק לתסריט, כפי שתיארתי במאמר הזה.
החלק המעניין בדבריו היה דוגמא שהוא נתן לחיזוק טענתו. לידו, על הבמה, היו פרחים. והוא טען כי הם נראים אמיתיים, כי זה מה שאנחנו מצפים, אבל למעשה הם מפלסטיק. ואיך הוא יודע? כי הם היו שזורים בתוך ספוג.
הדוגמא הזאת יפהפייה. למה? כי אותו הקצין טעה. אלו היו פרחים אמיתיים. כך אישר גם האחראי על הכנס. רגע... אז אם הקצין טעה, מה הופך את הדוגמא הזאת ליפה כל כך? ובכן, כי בדרך הפוכה לגמרי הוא הוכיח את טענתו. לכולנו יש תסריט בראש – "קונספציה", לפי התיאור של אותו הקצין. לקצין יש תסריט בראש, שאם הפרחים שזורים בתוך ספוג, לא מגיעים אליהם מים, ולכן הם חייבים להיות מפלסטיק. אם הייתם שואלים שוזר פרחים, הוא היה אומר, שאם הם שזורים בתוך ספוג, אזי זה ספוג שיודע לספוח מים, ולכן אלו בהכרח פרחים אמיתיים. מה הוביל לטעותו של הקצין? הוא הפעיל שיקול דעת ולוגיקה מרשימה. לא כאן הייתה הבעיה. הבעיה הייתה שהוא השתמש בתסריט לא נכון.
אני מניח שאתם מתחילים להבין להיכן אני חותר.
כולנו חכמים בדיעבד. בהסתכלות לאחור, תמיד אפשר היה להבחין בסימנים. למה? כי תמיד יש סימנים. תמיד! השלג שמתגבר, הרוח שמתחזקת, גשם שמתחיל לרדת, שחקן שעולה על הבמה, וטוען שהוא מנהל התיאטרון, וגם 4 שעות שעברו ללא שהחייל יצר קשר.
הבעיה עם הסימנים היא שב-99.99% מהמקרים, התסריט שבראש שלנו הוא התסריט האמיתי. והסימנים האלו הם כלום.
בוא ואשאל אתכם שאלה: בשבעה באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר, מי בישראל היה מחוץ לאירוע? מי היה יכול להיות בתפקיד הצפרדע שצורחת על אחותה שתטוס החוצה מהמים? בואו, אל תשברו את הראש, הנה התשובה: לא היה. אפילו לא אדם אחד. כולנו, כל עם ישראל היה בתוך האירוע. רובנו עוד לא יצאנו ממנו עד היום, אבל זה כבר לא קשור למאמר הזה.
בפגישה, כמה שעות לפני ההתקפה של החמאס, דנו ראשי הביטחון של ישראל בכמה סימנים. במהלך הפגישה היו להם בראש שני תסריטים: תסריט 1 הוא שהחמאס מורתע ותסריט 2 שהתקפת חמאס תהיה חדירה בנקודה אחת, או שתיים לכל היותר.
באותה פגישה, ראשי הביטחון של ישראל פתרו את הסימנים ב"זה כנראה כלום" כפי שהיה במספר פעמים קודמות. כך, על פי התסריט 1. אבל לייתר ביטחון, השב"כ הורידו צוות קרבי לעוטף. צוות אחד. למה? כי אם, על פי התסריט 1, מסתבר שהם שגו בהערכה שלהם, אזי צוות אחד בטוח ייתן לשגיאה הזאת מענה. שוב על פי התסריט, הפעם על פי תסריט 2 – אם החמאס יפתחו במתקפה, זאת תהיה של מחבלים בודדים בנקודה אחת או שתיים לכל היותר.
האם הם שגו? טוב נו, במבחן התוצאה ברור ששגו. אבל האם מה שהם עשו היה בלתי סביר? אל תהיו חכמים בדיעבד. הם פעלו נכון, על פי תסריט שגוי. זאת ההגדרה הנכונה. וגם כאן, השגיאה הייתה רק על פי תסריט 2 (כי הם הניחו שהם יכולים לשגות על פי תסריט 1, ונתנו לכך מענה).
תראו, אני לא מנסה לסנגר על אף אחד. מה גם, שכל אותם אנשים כבר לקחו אחריות. מה שאני רוצה להדגיש זה את המשפט שכבר כתבתי: הם פעלו נכון, על פי תסריט שגוי.
ולמה זה חשוב?
כי אני טוען, שכל מי שאחראי על היפכא מסתברא נמצא תמיד בתוך האירוע. ולכן בזמן אמת, אין סיכוי שמשם יגיע הפתרון. עם כל המניפולציות, האנשים שמפעילים את העיקרון פועלים על פי אותו התסריט. אף אחד מהם לא יכול להיות הצפרדע שלנו. או אם תרצו, שוזר הפרחים. כדי למנוע הפתעה, אנחנו חייבים תסריט אחר.
אז בואו ונראה מה אפשר לעשות.
* * *
במקרה של השבעה באוקטובר, היה קשה למצוא מישהו מחוץ לאירוע. כל ישראלי, בין אם בישראל או בניכר נפסל כמעט מיידית. יכול להיות שראש המודיעין הגרמני היה יכול לעזור. יותר ממנו, בכיר ברשות הפלסטינית היה כמעט בוודאות מוציא אותנו מהתסריט שהיינו בו. אבל לא בטוח שאפשר היה לשתף מישהו כזה במודיעין. אולי לדמיין שיחה איתו.
אז מה כן?
ובכן, אני רוצה להציע פתרון מעתה והלאה. את הפתרון אני רוצה לחלק לשניים:
החלק הראשון הוא טריוויאלי ומתבקש מהמאמר. אנחנו צריכים שוזרי פרחים. "שוזרי" ברבים. כי עדיף להעביר את החומר המודיעיני הגולמי דרך מספר תסריטים:
קודם על חייבת להיות אישה. יש סיכוי לא רע, שאם הייתה אישה באותה התכנסות בשבעה באוקטובר לפנות בוקר, התוצאה הייתה שונה.
אחרי אישה צריך מזרחן. חייבים. ועדיף מישהו "מהאזרחות". רצוי כזה שגדל באחת מארצות ערב. וכך הלאה. אתם מוזמנים להוסיף עוד שניים שלושה אנשים. כאשר כל אחד מהם חושב אחרת. וכן, אחרי כמה חודשים, להחליף אותם. אם הם מספיק זמן בתוך המערכת, התסריט שלהם יתמזג לזה של המערכת. זה יקרה בוודאות. אין להם שליטה על כך.
החלק השני שאני מציע קצת יותר נועז. כדי לתאר אותו, אני צריך ברשותכם לחזור בקצרה לחלק הטכני. במאמר אחר אני מראה, כי כל הבינה המלאכותית הקיימת כיום, מדמה את אופן החשיבה של מערכת 1. ומאחר והתסריט הוא "יצירה" של מערכת 1, ניתן לחקות אותו על ידי בינה מלאכותית.
היתרון של בינה מלאכותית הוא שאין לנו הטיה של הרגש. מצד שני, הרבה פעמים זה גם חיסרון. בכל מקרה, הרעיון הוא, במקום רשתות כמו ChatGPT שמאומנות על מגוון נושאים רחב ככל האפשר, במקרה שלנו, צריך לאמן את הרשת על פי מתווה מצומצם. מתווה של שוזר פרחים.
לדוגמא, לאמן את הרשת על פי מתווה של אזרח לבנוני. ואז, אפשר לתת לרשת לחוות דעתה על סימנים המגיעים מהחיזבאללה. את הרשת אפשר לבדוק בנושאים יומיומיים מול לבנוניים בשר ודם: לשאול אותם ואת הרשת שאלות טריוויאליות על לבנון, ולוודא שהתשובות תואמות.
אפשר לרשום דרכים נוספות, אבל נראה לי שהרעיון ברור.
* * *
נסכם:
בכל רגע נתון, רץ אצלנו בראש תסריט כלשהו. לפעמים יותר מאחד. את כל מה שקורה במציאות, אנחנו משווים לתסריט הזה, כך שהתסריט עוזר לנו לפרש את המציאות.
גם אם המציאות משתנה, ובוודאי אם השינוי הדרגתי, אנחנו נמשיך ונפרש את כל סימני השינוי כחלק מהתסריט המקורי. אין לנו באמת יכולת לשנות בעצמנו את התסריט.
הדרך לשינוי התסריט היא כאשר מבחינים בסימנים, לתאר למישהו "חיצוני לתסריט" שאנחנו סומכים עליו, את מה שקורה, ואז לשאול מה דעתו. אפשר על ידי שיחה בטלפון, ואפשר גם לדמיין שיחה כזאת. בדרך כלל, האדם בצד השני, בין אם הוא באמת שם, ובין אם רק דמיינו אותו, יגיד לנו בצורה ברורה שאנחנו בתסריט אחר.
לפני ובמהלך השבעה באוקטובר, לא היה בישראל אפילו אדם אחד "חיצוני לתסריט". וזאת הסיבה האמיתית להפתעה הכה גדולה. לקח כמה שעות עד שהתסריט שלנו כעם וכמדינה השתנה.
הדרך למנוע מקרים כאלו, היא לייצר מראש תסריטים שבנויים חיצונית בצורה מכוונת, ולהריץ את "הסימנים" המגיעים מגופי המודיעין, דרך תסריטים אלו.