פחד והתמודדות איתו

אחד הנושאים המרכזיים בעולם היזמות הוא התמודדות עם פחד.

הפחד משפיע, בדרך-כלל באופן שלילי, על האפשרות לצאת מאזור הנוחות, על קבלת ההחלטות, ובאופן כללי על האפשרות להתקדם. במיוחד מבחינה עסקית. לכן, חלק מההדרכות והאימונים בתהליכי יזמות, יעוץ עסקי, השגת יעדים וקבלת החלטות, נוגעים במושג הפחד, ובדרכים להתמודד איתו.

נאמן למשפט האחרון, מאמר זה נכתב כשמטרתו לענות על נושאים אלו בדיוק: המאמר מתאר מה זה פחד, איך הוא משפיע עלינו, ומציע דרכים להתמודדות איתו.

אז מה זה פחד?

יש לשאלה זו מספר תשובות והגדרות. אנחנו נשתמש בתשובה הבאה, שהינה קצרה ומתומצתת מחד, אך מספיק רחבה על מנת לענות על נושא מאמר זה:
פחד הוא רגש שנועד לשמור עלינו.

מה זה אומר?

ראשית שפחד הוא רגש. הווה אומר, שהוא אינו מציית לכללים לוגיים ולכן ברוב המקרים אין למוח הרציונאלי שלנו יכולת לשלוט בו (מבחינת להפעיל או להפסיק אותו), אלא רק יכולת להבחין מתי הוא מתעורר, ולהתמודד איתו.

שנית, שתפקידו לשמור עלינו.
ובצורה קצת יותר מדויקת: הפחד מהווה הגנה פאסיבית המתרכזת במניעת מצב מסוכן. המושג “מניעת מצב מסוכן” מתאר ברוב המקרים הימנעות מפעולה העלולה לסכן אותנו. לדוגמא, במקרה ונשקול מעבר במקום גבוה, צר ורעוע, יתעורר בנו פחד – שמא ניפול, ולכן נמנע ממעבר במקום זה. מצד שני (במקרים פחות נפוצים), מניעת מצב מסוכן עלולה להיות דווקא בריחה. אם לדוגמא ניתקל בכלב מפחיד שיסתער עלינו.

אני מניח שעד לשלב זה, לא חידשתי הרבה.

החלק המעניין יותר מתבטא ביכולתו המופלאה של האדם להוסיף פחדים שאינם קשורים במישרין לסכנה פיזית. הדבר קשור ליכולת ההפשטה של המוח האנושי: לראות, להעריך ואף לדמיין דברים מופשטים. שתי דוגמאות נפוצות בנושא: הפחד מדחייה ופחד קהל.

לכאורה, נראה כי פחדים אלו אינם משרתים את המטרה הראשונית שלשמה “נוצר” מנגנון הפחד: שמירה על חיינו. וכי בימינו, כשאין באמת סכנה מיידית לחיינו, פחדים אלו רק מפריעים לנו ואינם עוזרים כלל.

יותר מכך: אחת הטענות שעולות בתדירות גבוהה, היא שכמעט כל הפחדים בעולם העסקים/יזמות אינם “פחדים אמיתיים”. כלומר, לא נובעים מחשש לחיינו, אלא מהווים פחד מסוג אחר. ההנחה הסמויה בטענות אלו היא כי פחד זה הינו “פחד נחות” מ”הפחד האמיתי”, זה שמטרתו לשמור על חיינו.

למרות שיש אמת חלקית בבסיס טענה זו, באופן מעשי היא שגויה, ואף מטעה במידה מסוימת.
על מנת להסביר את המשפט האחרון, נחזור לאחור מספר שנים לא מבוטל, לזמן בו היינו ציידים לקטים, ונתבונן בתהליכים שיצרו את מנגנון הפחד הזה.

בימי קדם, מנגנון הפחד שמר עלינו מחיות גדולות ומסוכנות. ובכך הפחד לא היה שונה מפחד של חיות אחרות. גם הן, היו צריכות להיזהר מהחיות המסוכנות להן.
מצד שני, על מנת לשרוד, היינו חייבים לצוד. גם חיות גדולות. כלומר, היה צריך להיווצר מנגנון שיאפשר לנו להתמודד עם חיות גדולות ומסוכנות, למרות שאנחנו מפחדים מהן. אחרת, לא ניתן היה לצוד והאדם היה גווע ברעב.

באופן שאולי לא מפתיע, המנגנון שנוצר הוא מנגנון פחד אחר-נגדי, המושתת על יכולת ההפשטה של המוח שלנו. אם תרצו – פחד מופשט. לפני שנגדיר את הפחד הזה בצורה מדוייקת, בואו נראה איך הוא משפיע עלינו.

נתחיל בצייד. החייה הניצודה מפחידה מאד, אבל באופן מפתיע, הבריחה מהצייד מפחידה עוד יותר. נראה קצת מוזר, אבל העובדה ההיסטורית היא שהאדם לא ברח.
אז מהו הדבר הזה שהפחיד אותנו יותר מהחיה הניצודה?

התשובה היא שמפחיד אותנו מה שהחברים שלנו – הציידים האחרים יחשבו עלינו.
נראה הזוי, לא? ובטח לא נראה שדבר כזה הוא עד כדי כך חזק ומשמעותי. אז הנה שאלה נוספת: מה “מחזיק” חיילים בשדה הקרב ומונע בעדם מלברוח? התשובה, לאחר מחקרים רבים זהה: החשש מפני מה שחבריהם לשדה הקרב יחשבו עליהם.

המסקנה הנובעת מהדוגמא האחרונה מפתיעה.
והסיבה העיקרית להפתעה היא שבדרך כלל לא מתייחסים אל הדעה של החברים כאל פחד. זה נקרא אחוות גברים, או אחוות ציידים או שמות אחרים. לא קוראים לזה פחד. אבל האמת היא שזה אכן פחד. ובאופן קצת מפתיע הפחד הזה חזק אפילו מהפחד מפני המוות.

אז נכון, לא בכל המקרים הפחד הזה גובר על הפחד מפני מוות או מפני סכנה פיזית. אבל אין ספק שהוא מתמודד איתו ללא רגשי נחיתות, ובפעמים רבות גם מנצח. ולמרות שמבחינת התחושה הסוביקטיבית – מבחינת ההרגשה שהאדם חווה, בדרך-כלל הפחד מפני מוות או הפחד מפני סכנה פיזית הוא הרבה יותר חזק, עדיין לא ניתן להתעלם מהפחד הזה או לפתור אותו בתיאור: “פחד לא אמיתי”.

אבל מהו בדיוק הפחד הזה? מין סוג של “פחד פולני”: החשש מפני “מה יגידו”?

התשובה במשפט אחד: הפחד מאובדן מקומי במארג החברתי. ושוב, במבט ראשון, הדבר לא נראה משמעותי במיוחד. לא משהו שיכול להתמודד על התואר הפחד הגדול מכולם, ובוודאי לא פחד שמתקרב לפחד מפני המוות או מפני סכנה פיזית.

בנוסף, ברור לנו כי מקומנו במארג החברתי (והדחף לבנות ולתחזק אותו) נשען על רגשות חזקים נוספים כגון אהבה, אינטימיות, רצון לתשומת לב, ועוד. אבל נא לשים לב כי כל הרגשות הנוספים שתוארו הם רגשות חיוביים, כלומר רגשות המניעים אותנו לבקש קירבה והכרה. הפחד כאמור עובד הפוך. בצורה של מניעה. הוא מתעורר כאשר עולה האפשרות שנאבד את מה שכבר השגנו (בזכות הרגשות האחרים).

ההבנה של של משמעות הפחד הזה מתחזקת רק כאשר מתחילים לבחון אותה לעומק, כפי שאני מתכוון לעשות בהמשך. או אז ניתן לראות שלמרות תמימותו של תיאור הפחד הזה יש לו כוח בלתי רגיל.

נתחיל בפחד במה. פחד מפני קהל. עשרות מחקרים שנעשו העלו כי פחד זה, אם לא חזק יותר מהפחד בפני המוות, הוא לפחות שני לו. כל כך חזק, עד כי ג’רי סיינפלד, בדרכו המשעשעת טען כי רוב האנשים שאמורים לשאת הספד בלוויה, היו מעדיפים להתחלף עם האדם המוספד עצמו.

ממה נובע פחד במה? ולמה הוא כל כך חזק?

התשובה היא עיניים.
זוג עיניים המסתכל עלינו נותן לנו תחושה חיובית של תשומת לב הדרושה לנו לאישוש מקומנו בחברה, ויחד עם זאת, מהווה בעיניי רוחנו מבט בוחן המבקר את התנהגותנו. גם זאת על מנת להעריך מחדש את מקומנו במארג החברתי.

ככל שזוג העיניים שייך לאדם הרחוק מאיתנו מבחינת החוג המוכר לנו, כך הולך לאיבוד החלק המחזק במבט, ומתעצם החלק המבקר. דן אריאלי מראה בספריו איך אפילו פוסטר של זוג עיניים משפיע בצורה משמעותית על ההתנהגות שלנו.

כאשר אנחנו עומדים בפני קהל, הכמות הגדולה של זוגות העיניים לא מסוגלת להתפס אצלנו כמבט מחזק, ולכן במצב כזה, החלק המבקר בעיניים גובר. עתה הכפילו את המשמעות של זוג עיניים בוחן ומבקר בכמות הגדולה, ותקבלו סיבה טובה מאד לפחד משתק.

אבל למה המבט הבוחן מאיים עלינו?

התשובה היא שאנחנו עומדים למבחן. מקומנו במארג החברתי נבחן ומוערך מחדש. אם “נפשל”, לא יטרוף אותנו אריה, אבל מקומנו במארג החברתי יפגע. והדבר, מבחינת ההשפעה על האדם, משול למוות.

בואו נחזור לחבורת הצייד. אם מישהו נחלש מבחינה חברתית, תהה הסיבה אשר תהה, קורה אחת מהשתיים: או שלא מזמינים אותו לצוד עם החבורה, או שכן מזמינים אותו, אבל חבורה כזו כנראה לא תצליח לצוד – כשיעמדו מול הממותה, כולם יברחו. לא משנה איזו מהאפשרות תתקיים, בשתיהן האדם הנחלש מבחינה חברתית לא מצליח לצוד. האדם הוא חבורה החיה בלהקות, ומי שלא מצליח להשתלב בלהקה, או לצוד איתה פשוט נכחד.

לחשש מאובדן מקומי במארג החברתי יש השפעה על מגוון עצום של התנהגויות שלנו גם כיום. והדבר יוצר פחדים חזקים כתולדה מפחד בסיסי עמוק זה, שכל תכליתו – המקורית – הייתה להתמודד עם הפחד מפני סכנה או מוות, כדי שנוכל לצוד.

להלן מספר דוגמאות נוספות:

פחד מדחייה. “אפשר לחשוב?” אז אמרו לנו “לא”. מה קרה? ובכן, המון! ה”לא” הזה נתפס אצלנו כאיום על מקומנו במארג החברתי, ואנחנו נעשה הכל על מנת להתחמק מהתשובה הזאת.

פחד כתוצאה מיציאה מאזור הנוחות. ברגע שאנחנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו הדברים נראים יותר מפחידים. מצד אחד זה הגיוני. מצד שני… למה? התשובה היא שיש סיכוי שניכשל. ובכך נפגע במקומנו החברתי. עדיף לא להסתכן ולשמור על מקומנו הנוכחי, גם אם הוא נמוך. אולי לא יעיל, ולא נכון מבחינת עלות תועלת, אבל אל תשכחו שמדובר ברגש. “הגיוני” ו”עלות תועלת” לא ממש מדברים “בשפה שלו”.

ואפילו החשש שמא מישהו יחתוך אותי בכביש שגורם לנו – סליחה לאחרים, לא לנו – להאיץ ולמנוע ממנו לבצע את זממו. מה בסך הכל קרה? התעכבנו בשתי שניות? ובכן, זה לא העניין. מה שקרה זה שמישהו דחף אותנו לאחור מהמקום שלנו במארג החברתי (של טור המכוניות).

כלומר, הרבה מאד פחדים שנראים לנו לא ממש הגיוניים, ואולי אף לא ממש אמיתיים בתקופה בה אנחנו חיים, מסתכמים בפחד אחד בסיסי: הפחד מאובדן מקומי במארג החברתי.

ולא כדאי להקל בכך ראש.

בעולם החרדי, הפחד הזה מתבטא כעונש החרם. החרם הוא עונש קשה מנשוא, ורבים שעברו אותו היו מעדיפים למות מאשר שיתעלמו מהם. החשש מחרם מהווה מנוף לחץ חזק ויעיל בעולם החרדי לעיצוב התנהגות ולשמירה על הנורמה התרבותית.

נושא נוסף, הכסף. מעבר לתועלת שהכסף תורם לאדם, הוא גם משליך על המעמד החברתי. אם שאלתם את עצמכם למה אנשים שהרוויחו הרבה ממשיכים לחפש דרכים חדשות להרוויח עוד כסף? זאת התשובה. נכון, יש כאן לפעמים גם תאוות בצע, אבל אם שואלים אותם, אפשר להבחין כי מתחת לפני השטח חבוי פחד גדול מאד מפני נפילה מנכסים אם לא ימשיכו להרוויח. הפחד הזה, הוא הפחד מאיבוד מקומם החברתי.

ולראייה, אנשים ש”נפלו מנכסיהם” נכנסים לדיכאון ואף מתאבדים. ולא מדובר על החוסר בכסף. החלק הקשה הוא המכה החברתית. ואם כסף לא נשאר, אזי לכותרת הצמודה לשם שלהם חשיבות רבה מאין כמוה. תחליף כלשהו למעמד שהיה ואיננו עוד.

עד לכאן לגבי מקור הפחד, ועתה להתמודדות איתו.

באופן לא מפתיע, אם הפחד שעוצר אותנו נובע מהחשש לאבד את מקומנו במארג החברתי, הרי שההתמודדות איתו תתמקד בדרכים “לשכנע” את עצמנו שמקומנו החברתי לא יאבד.

ראשית, עלינו לוודא שבאמת לא נאבד את מקומנו החברתי. כלומר לדוגמא, לוודא שלא נעשה מעצמנו צחוק מול קהל. שהדחייה – אם תקרה – לא תוביל למשהו יותר משמעותי מעבר ל”לא” הנקודתי, ושההחלטה לצאת מאזור הנוחות לא תהיה בצורה חסרת אחריות שתוביל להתרסקות כלכלית.

כדאי לא לשכוח שהפחד בסופו של יום נוצר כדי לשמור עלינו. אבל ברוב המקרים התיאורים האפוקליפטיים מהפסקה הקודמת לא רלוונטיים, וכל שנשאר זה קצת זהירות ודרכים להערים על המנגנון החשוב הזה, שכרגע מעכב אותנו.

ניזכר שהפחד הוא רגש.
על מנת להתמודד עם רגש בדרך “קצת” יותר מהירה מטיפול פסיכולוגי, נתבונן בשתי דרכים יעילות: הראשונה היא הפתעה. והשנייה היא חזרה. שתי הדרכים נעזרות/משפיעות על מערכת 1. הדרך הראשונה פחות מתאימה במקרה זה. ראשית כי קשה לתכנן הפתעה, ובכך קשה לתרגם את ההפתעה לדרך התמודדות, ושנית כי הפחד מעצם טבעו מגיב “לא טוב” להפתעה.
לכן, הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם פחד היא חזרתיות.

ישנה דרך שלישית הכוללת כתיבה של הדבר שמפחיד אותנו ואז פירוק של הפחד בכתיבה למרכיביו. ברגע שעושים זאת, המרכיבים נראים לפתע פחות מאיימים וניתן בדרך-כלל לתת להם מענה שהוא קוגניטיבי בבסיסו, ללא מאמץ גדול. אולם דרך זו מפעילה את החלק הקוגניטיבי בראשנו, ולכן היכולת שלה להתמודד עם הפחד שהוא רגש, מוגבלת. אנשים עם יכולת קוגניטיבית חזקה יצליחו להשתמש בדרך זו בהצלחה. רוב האנשים קצת פחות.

נשארנו (בעיקר) עם החזרתיות. ישנן דוגמאות רבות ליעילות של חזרתיות בהתמודדות עם פחד, אביא מספר קטן מהן, בכל אחת דרך ההתמודדות שונה במקצת:

פחד קהל (חזרתיות עם הדרגתיות): על מנת להתמודד ביעילות, יש לחזור ולהופיע בפני קהל. קהל מצומצם ואוהד (משפחה וחברים) תחילה. וככל שעובר הזמן ומתרגלים להעלות את מספר הנוכחים בקהל. יש כמובן להתכונן היטב לפני כל הופעה, אך בשלב כלשהו אנחנו נתרגל לתהליך, ולמרות ש”הפרפרים בבטן” לא יעלמו, יהיה לנו יותר קל. מה שחשוב זה שנצא בהרגשה חיובית של הצלחה אחרי כל הופעה. גם אם זה מלאכותי בהתחלה, ואפילו להופיע במקומות בהם ברור שהמופיעים חובבים, כדי שהמשוב מהקהל לא יהיה שלילי. חשוב שנקשר את ההתמודדות עם הפחד להרגשה שאינה מאיימת על מקומנו החברתי, אלא להיפך.

פחד מדחיה (חזרתיות עם עשייה): מאחר וכאן באמת אין השפעה על מקומנו החברתי, הדרך היעילה ביותר להתמודדות היא פשוט לעשות. פשוט לבקש, לפנות, או לבצע כל פעולה שתאפשר לצד השני לומר לנו לא. ההנחה היא שנקבל “לא” מדי פעם, אבל נראה שזה לא נורא, ונתרגל. תרגיל מעניין יכול להיות: התנסות בקבלת “לא” בכוונה. כלומר, לפנות למישהו כאשר המטרה היא לקבל תשובה שלילית, כך אין חשש למקומנו החברתי, כי קיבלנו את מה שביקשנו, ובינתיים התרגלנו ל”לא” וראינו שזה לא נורא. התוצאות של תרגיל כזה מפתיעות.
כאמור, אחרי מספר פעמים, הפחד לא נעלם אבל דועך.

פחד כתוצאה מיציאה מאזור הנוחות (חזרתיות כבנייה של הרגל): אחרי שווידאנו שלא נתרסק, יציאה מאזור הנוחות, מעצם טבעה, מפחידה וגורמת לנו תחושת אי נוחות רבה. הרעיון הוא להתייחס אל היציאה כאל תרגיל. כלומר לא רק שאני יוצא מאזור הנוחות כדי להשיג משהו או להתקדם בצורה כלשהי, אלא שאני גם עושה זאת כתרגיל של יציאה מאזור הנוחות.
אחרי פעם פעמיים, אנחנו מתרגלים להרגשה, ובעצם בונים לנו הרגל של התמודדות עם פחד. כל התהליך כולו הופך יותר קל.

וישנן כאמור, שיטות נוספות שלא פורטו מקוצר היריעה.

לסיכום: בעולם העסקי-יזמי, וכן בעולם קבלת ההחלטות והשגת היעדים, הפחד מהווה בדרך-כלל מכשול. על מנת להתמודד איתו בדרך אפקטיבית, רצוי להבין את מקורו ולא לבטל אותו בכינוי (השטחי במקצת): “פחד לא אמיתי”. נכון, רוב הסיטואציות בהן אנו נתקלים בעולם המודרני אינן כוללות סכנת חיים, או אף סכנה פיזית כלשהי. עדיין, מה שמפחיד אותנו, שומר על מקומנו במארג החברתי, ולכן בעל משמעות גדולה עבורנו.

כלומר, על מנת להתמודד עם הפחד ביעילות, ולהצליח להתקדם בכל אחד מהתחומים שצויינו בפסקה הקודמת, יש לוודא תחילה שהפעולה אותה אנו מתעתדים לבצע לא תגרום לנסיגה במעמדנו החברתי, ואז להשתמש באחת מהטכניקות שנסקרו להתמודדות עם הפחד, על מנת להגיע למטרה.

 054-2443405 :טלפון

uri@simplydecide.co.il :אימייל

© כל הזכויות שמורות לאורי יהלום 2018  תנאי שימוש באתר   מדיניות פרטיות

  • YouTube - אורי יהלום
  • אורי יהלום בפייסבוק