“שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, אֵינֶנִּי יָכוֹל…” רוברט פרוסט פעמים רבות, כפי שכתב רוברט פרוסט לפני כמאה שנה, אנחנו עומדים בפני צומת דרכים ונדרשים לקבל החלטה: לאיזה שביל לפנות. אי אפשר להמשיך וללכת בשתי הדרכים. חייבים לוותר על אחת. אם אין לנו סיבה טובה לבחור באחת מהדרכים, אנחנו בדילמה. בבסיס הדילמה, בגדול, מתעוררים בנו שני חששות: החשש שאם נבחר בדרך אחת נחמיץ משהו “ממש שווה” בדרך השנייה; והחשש שמא נתחר