ראשית, חשוב לי להדגיש כי אין בדברי כדי למתוח ביקורת על מי מהמעורבים באסון. אני משתתף בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהן ומאחל החלמה מהירה ומלאה לפצועים. כל שאני רוצה זה לנתח את מערכת השיקולים וקבלת ההחלטות שהתקבלו לפני ובמהלך האסון, על מנת שנוכל ללמוד ממנה ולהימנע מאסונות כאלו בעתיד. צפיתי בטלוויזיה וקראתי בעיתון מספר ראיונות עם ניצולים ותחושה לא נוחה עלתה בי. משהו היה חסר. על מנת להסביר מה היה לי חסר, אני מעוניין להתנתק לרגע מהאסון בנפאל ולתאר לכם אירוע שקרה לי באופן אישי. האירו

לפני שנים רבות, טיילתי במשך כחמישה חודשים בדרום אמריקה כמוצ’ילר. את הטיול סיימתי בבואנוס איירס – ארגנטינה. הטיול היה מוצלח ומהנה ביותר, אך באופן מעצבן במיוחד, סיומו נראה כסיוט ממש. נשארו לי יומיים בבואנוס איירס לפני שאני טס חזרה הביתה, וכאילו שמרפי משך בחוטים כל מה שהיה יכול להשתבש, אכן השתבש. את שק השנה שלי (מינוס עשר, אם אתם שואלים) ניקיתי בכסף רב לפני שהגעתי לבואנוס איירס, כי לא התכוונתי לישון יותר בשטח. שק השינה נגע באוטובוס בנוזל כלשהו, והסריח כמו בית שחי של חזיר. במלון