ללמוד לפרגן

אחד הדברים שאני מדבר עליו בסדנאות שלי, שעוסקות בקבלת החלטות, השגת יעדים, ובעיקר ביצירת שינוי, זה שינוי הלך הרוח שלנו. שינוי דרך החשיבה שלנו כך שנצליח לקבל החלטה בקלות, ולהתקדם אל היעד שאותו אנו רוצים.

ואחד הדברים הראשונים ש”מסבירים” ללקוחות בסדנאות שלי, מה המשמעות של שינוי הלך רוח הוא “ללמוד לפרגן”. זה בדרך כלל השלב שבו “האסימון נופל”, ומתחילים להבין למה אני מתכוון.

בדרך כלל, כשאני מתחיל להסביר מה החשיבות של לפרגן, כולם מהנהנים בראשם בהסכמה כללית. וכשאני שואל אותם האם הם מפרגנים לאחרים כולם ממשיכים ומהנהנים בחיוב. ואז אני מתאר את הסיטואציה הבאה, והתשובות קצת משתנות.

הסיטואציה: אתם מתמודדים עם מישהו אחר על תפקיד מסוים שאתם רוצים מאד, ואחרי תהליך התמודדות לא קצר שדורש מכם מאמץ משמעותי, אתם מפסידים, ואותו המישהו זוכה בתפקיד. האם תפרגנו לו?

בשלב זה הלקוחות מתחלקים לשניים: יש כאלו שאומרים בבירור שלא יפרגנו במצב כזה. ואילו החצי השני אומר שיפרגן ומחייך חיוך עקום שאומר משהו כמו: “בטח שאנחנו נפרגן. בא לנו לחנוק אותו מיד ועכשיו, אבל בצורה מפרגנת”.

ובכך, שתי הקבוצות מחמיצות את הרעיון של לפרגן. אנחנו לא מחליטים לפרגן בשביל “להיות בסדר” במובן הפולני, או כדי להיות מנומסים, או כדי להפוך לפילנתרופים. הרעיון בלפרגן הוא לעשות פעולה למען עצמי. פעולה שפועלת על התודעה שלי ומקרבת אותי אל המטרה אליה אני חותר. המטרה שאליה אני רוצה להגיע, או המטרה שבשבילה אני עושה שינוי. אם אני מקלל בסתר ליבי את מי שהתמודד מולי במקום לפרגן לו, אני משדר לעצמי – לתת ההכרה שלי, שהתפקיד המדובר לא ראוי, ושההתמודדות עליו לא הוגנת, לא מוסרית או לא… (השלימו כרצונכם). מה שאני עושה, בגלל צרות עין שלי, זה שאני בעצם מכשיל את עצמי! אני אומר לעצמי שמי שזוכה בתפקיד הוא מקולל.

זה אולי נראה לכם פעוט ערך, אבל זה משפיע על הפעולות שלי, ועלול לרפות את ידי כשאתמודד על התפקיד בהמשך, או אפילו על תפקיד דומה. הרי כבר הפסדתי את התפקיד. כל מה שאעשה לא יצליח להחזיר לי אותו כרגע. זה לא ישפיע על דבר בין אם אני אפרגן, או אקלל את השני. זה ישפיע אך ורק עלי. אז למה לפגוע בעצמי? לא מספיק שהפסדתי את התפקיד?

מה שאני חייב לעשות (בשביל עצמי!) זה לפרגן לו מכל הלב. ממש לשמוח בשבילו על שקיבל את התפקיד. המקסימום שיכול לקרות במצב כזה, זה שהוא ירגיש לא נוח ויעשה ככל יכולתו כדי לעזור לי. זה הכל. אני לא עושה לו טובה, אני עושה טובה לעצמי!

לא מאמינים? נראה לכם תיאורטי? בבקשה, הנה סיפור אמיתי שקרה לי: התמודדתי על תפקיד שהתפנה מול חבר מהעבודה. בכנות? נראה היה לי שאני יותר מתאים ממנו לתפקיד. בכנות אמיתית? גם הוא חשב אותו הדבר – לגבי עצמו. מפה לשם, הוא זכה בתפקיד ואני לא. האם התאכזבתי מהתוצאה? התאכזבתי מאד. האם חשבתי שזה לא הוגן? כן, במידה מסוימת. האם פירגנתי לו? כן! ומכל הלב! למה? כי זה לא קשור. כי הוא היה ראוי לתפקיד. זאת לא היתה החלטה שלו לתת לו את התפקיד במקום לי. הוא לא עשה לי שום דבר רע. בסך הכל הוא רצה את אותו הדבר. אז למה לא לשמוח יחד איתו?

אני זוכר שאחרי, הוא פנה אלי בחשש מסוים. הוא כן רצה לדבר איתי, אבל הרגיש שלא בנוח. ועד היום אני זוכר את התשובה שלי אליו: אמרתי לו שיש לי תוכנית, להעיף הצידה את כל מי שיכול להתחרות בי, וכרגע “העפתי” את המתחרה העיקרי הצידה, כך שמתי שיתפנה התפקיד הבא, הוא לא יפריע לי יותר, ואני אתמודד לבד.

הוא שמח למשמע תגובה שלי, אפילו צחק, ונשארנו חברים עד היום. וזאת, ללא קשר לכך שחצי שנה אחר כך התפנה תפקיד דומה ואני “לקחתי אותו בהליכה”… בדיוק על פי “התוכנית”.

אז מה השורה התחתונה? לפרגן למישהו אחר זאת פעולה שאנחנו עושים על עצמנו, ולמעננו לא כטובה לאותו המישהו. היא גורמת לכולם: לעצמנו, לאחר, ולסביבה להרגשה טובה, ומחזקת את הסיכוי שגם אנחנו נתקדם למקום אליו הגיע מי שפירגנו לו. יש רק שתי סיבות לא לפרגן: קנאה וצרות עין. אז זה המקום להשאיר אותן מאחור, ולהתחיל את השנה בצורה חיובית.