לכמת הרגשה
לפני שנים רבות, טיילתי במשך כחמישה חודשים בדרום אמריקה כמוצ’ילר. את הטיול סיימתי בבואנוס איירס – ארגנטינה. הטיול היה מוצלח ומהנה ביותר, אך באופן מעצבן במיוחד, סיומו נראה כסיוט ממש. נשארו לי יומיים בבואנוס איירס לפני שאני טס חזרה הביתה, וכאילו שמרפי משך בחוטים כל מה שהיה יכול להשתבש, אכן השתבש.
את שק השנה שלי (מינוס עשר, אם אתם שואלים) ניקיתי בכסף רב לפני שהגעתי לבואנוס איירס, כי לא התכוונתי לישון יותר בשטח. שק השינה נגע באוטובוס בנוזל כלשהו, והסריח כמו בית שחי של חזיר. במלון אליו הגעתי, לא היה חשמל עקב תקלה, ולכן לא היה אור, לא היה מטבח וגם לא היו מים חמים. מדובר על יום ראשון אחה”צ. הכל סגור. אפילו לא הצלחתי למצוא משהו לאכול.
הייתי עייף, רעב, מטונף, מזיע, ומסריח בערך כמו שק השינה שלי. אמרתי לעצמי: “אמנם המצב כל כך גרוע, אבל לפחות לא יורד גשם, כך שאפשר לצאת לרחוב”. ואז התחיל לרדת גשם. בקיצור, סיום מרשים לטיול. הייתי מדוכא עד עפר.
בנקודה זו קיבלתי החלטה ששינתה את המצב ב-180 מעלות. זה היה לפני יותר מעשרים שנה, אבל את ההחלטה שקיבלתי אני זוכר בבהירות עד היום.
שאלתי את עצמי את השאלה הבאה: “כמה יעלה לי לשנות לחלוטין את המצב בו אני נמצא?”
עשיתי חישוב של כל מה שאני צריך לעשות: לעבור מלון, לתת את שק השינה לניקוי, ולמצוא משהו לאכול. סכמתי את הכל והגעתי לתשובה: “מאה דולר”.
שיהיה ברור, לפני יותר מעשרים שנה, מאה דולר למוצ’ילר זה סכום עצום.
אבל הסתכלות כזאת איננה נכונה, כי הטיול למעשה נגמר. כלומר, צריך להניח שאני מוציא את מאה הדולרים הללו בבית. עדיין מדובר בסכום לא מבוטל, אבל ההשפעה של סכום כזה על החיים שלי בבית זניחה.
ואז שאלתי את עצמי: “האם ‘שווה לי’ להוציא מאה דולר על מנת לשפר את הרגשתי?”. כלומר, מחיר ההחלטה נקבע וכומת – מאה דולר. עכשיו נותר רק להחליט, האם שינוי ההרגשה שווה את המחיר הזה. התשובה הגיעה מיד: “כן!”
בשלב הזה עשיתי משהו שלצערי אנשים רבים “מדלגים” עליו: הוצאתי את ההחלטה אל הפועל מיד.
פניתי אל בעלי המלון, שהיו מפודחים מהתקלה אצלם וביקשתי את עזרתם. הם עזרו לי למצוא מלון ברמה גבוהה יותר, עזרו לי לעבור אליו ואמרו לי שלא יחייבו אותי על החדר. במלון החדש לקחו את שק השינה לניקוי, נתנו לי חדר משודרג עם מים חמים, ואפילו פתחו את המטבח ונתנו לי משהו לאכול. נשאר לי קצת כסף, אז קניתי מטריה. ואז פסק הגשם.
אחרי טיול קצר ברחוב, הלכתי לישון באותו הערב מאושר.
כאמור, מדובר על אירוע שקרה לפני יותר מעשרים שנה, ועדיין חקוק היטב בזיכרוני. מה למדתי ממנו?
שאם השקעתי כסף במשהו בעבר שכבר לא רלוונטי (ניקוי שק השינה), הכסף הזה הלך, ואסור לו להשפיע על ההחלטה מה נכון או כדאי לעשות עכשיו. כיום אני קורא לזה “הטיה מזדחלת”.
יש מצבים בהם הכל נראה שחור. כדי לצאת מהלך הרוח של “סוף העולם הגיע”, מה שכדאי לעשות זה לפרט בדיוק רב עד כמה שניתן, מה הבעיות, ואיך ניתן לפתור אותן. כשנכנסים לפרטים, פתאום הבעיה או הייאוש נראים הרבה פחות גדולים ומאיימים.
ברגע שפירטתי את הבעיה, אפשר לכמת את הפיתרון. לדעת כמה יעלה לי לפתור אותו או לצאת מהמצב. אני קורא לזה, לכמת את ההרגשה. מה המחיר שאני צריך לשלם, כדי שארגיש יותר טוב.
ברגע שקיבלתי החלטה, להוציאה אל הפועל מיד, ללא דיחוי. במילים אחרות, זה לא מספיק רק לקבל החלטה, צריך גם לעשות. אחרת שום דבר לא יקרה. הרי כבר קיבלתי החלטה שפיתרון הבעיה שווה את המחיר. אז למה לחכות? ככל שנדחה את יישום ההחלטה, כך יהיה לנו יותר קשה ליישם אותה בעתיד.
עד כאן הסיפור שלי על ארגנטינה.
ומה זה אומר עליכם הקוראים?
אני מניח שאם הגעתם עד לשורה זו, הרי שקראתם את הסיפור, אולי אפילו קצת התרגשתם, קראתם את המסקנות שלי והנהנתם בהסכמה. במיוחד למקרא המסקנה האחרונה.
ואז, כשאני שואל “מה זה אומר עליכם?” השאלה שלי חולפת בגובה 30,000 רגל מעל לראשכם. כי אתם קוראים פוסט שמדבר על פעולה אקטיבית לשינוי מצב, מסכימים איתו, וכלל לא מעלים על דעתכם שכדאי לכם ליישם אותו על ידי פעולות שאתם תעשו למענכם.
כן, אני יודע, אני גורם לכם להרגשה לא נוחה. פתאום אתם שואלים את עצמכם: “רגע, מה קורה פה? איך הפוסט הזה הפך פתאום להיות עלי? לפני שנייה הרגשתי ביטחון מאחורי המחשב, ופתאום אני תחת התקפה?!!”
אז לא, אני לא מתקיף ולא מטיף. מה שאני עושה זה דוחף אתכם בעדינות אל גבול אזור הנוחות שלכם. מעמת אתכם עם עצמכם. זה הכל. לכל מי שכרגע רוצה לחנוק אותי – סימן שפגעתי בול.
אם אתם מרגישים לא נוח, תעצרו רגע שם. שנייה לפני שאתם זורקים אותי לכל הרוחות. ההרגשה הזאת היא גבול אזור הנוחות שלכם. אני מניח שחשתם אותה בעבר. אם אתם רוצים שינוי כלשהו, תאלצו להרגיש אותה שוב. אל תברחו ממנה, תתמודדו איתה. תתרגלו אליה. זה כדאי לכם.
זהו, סיימנו. אתם משוחררים 🙂
למי שרוצה להבין קצת יותר את מה שעשיתי בקטע האחרון, מדובר על תרגול ביציאה מאזור הנוחות. אני מדבר על התרגיל הזה ועל הרבה יותר בהרצאה על כלים ליצירת שינוי בחיים.
ההרצאה ביום שלישי ה-28.10 בשעה 20:30 במתנ”ס רמות ספיר (גוט לווין 22) בחיפה. ההרצאה ללא עלות כספית, אבל דורשת השקעת זמן – לצאת בערב מהבית, להגיע ולהתרכז. לא מספיק רק לקבל החלטה שמגיעים, צריך גם לעשות פעולה: להגיע ולהשתתף.
אתם יודעים מה? בואו נתחיל במשהו פשוט: תירשמו כאן
כרגע חולפות במוחכם עשרות סיבות למה אתם לא יכולים להגיע. קוראים לזה: “למה לא”. תמיד יש המון סיבות “למה לא”. שימו אותן רגע בצד, ותשאלו: “איך כן?”. איך כן אפשר להגיע להרצאה למרות שזה “לא נוח”. גם על הצמד “למה לא” ו-“איך כן” אני אדבר בהרצאה.
כדאי להגיע. וכדאי אף יותר להירשם כי המקום מוגבל
[ההרצה המדוברת התקיימה כבר. לא ניתן להירשם אליה יותר]
