איך אדם מקבל החלטה להשתתף בלינץ’

אני כותב את הפוסט הזה בעקבות הלינץ’ שבוצע בנער ערבי בירושלים לפני כשבועיים. כהרגלי, ובהתאם לתכני אתר זה, אני מעוניין לדלג מעבר לטיעונים הפוליטיים והחינוכיים המנסים להסביר איך לינץ’ זה התרחש. אני בטוח שרובם נכונים ברמה זו או אחרת. יחד עם זאת, ישנו תהליך מסוים בקבלת החלטות המסביר כיצד לינץ’ יכול להתרחש, ובתהליך זה אני מעוניין להתרכז.

ובכן, כדי שלינץ’ יתקיים דרושים שני תנאים: מחטף רגשי ומספר משתתפים. כאמור, יש לחינוך, לתרבות, לסביבה וכו’ תרומה משמעותית, אך מדובר בתהליך ארוך הקודם ללינץ’ ולא בהשפעה מיידית על ההחלטה האם להשתתף בלינץ’ באם לאו.

מחטף רגשי הינו מצב בו האדם מעורר מבחינה רגשית עד כי הדבר משבש את שיקול דעתו. תיאור יפה של מצב זה אפשר למצוא בספרו של פרופסור דן אריאלי “לא רציונאלי ולא במקרה” – פרק 5. התייחסות קצרה שלי למצב זה אפשר לקרוא בספר “פשוט להחליט” פרק 4.3.

החלק המפתיע בכל העניין הוא, שבעוד שאנשים הנמצאים בעיצומו של הלינץ’ עונים על ההגדרה של מחטף רגשי, רובם הגדול (ולפעמים כולם!) לא נמצאים במצב של מחטף רגשי כשהלינץ’ מתחיל!

כלומר, אצל רוב האנשים המשתתפים בלינץ’ קיים שיקול דעת לפני הכניסה ללינץ’! ובכל זאת, ההחלטה המתקבלת היא להשתתף. ויותר מכך, רוב האנשים המשתתפים בלינץ’ הם נורמאליים לחלוטין! זאת לא המצאה שלי, אלא נתונים שנבדקו ונחקרו במספר לא מבוטל של מקרים. במילים אחרות, מחטף רגשי מסביר איך הלינץ’ “מתדלק” את עצמו, אך לא מסביר כיצד הוא מתחיל. איך אנשים מצטרפים אליו מלכתחילה.

אני מניח ששתי שאלות עולות עכשיו אצלכם הקוראים באופן מיידי: אם כך, אז איך לכל הרוחות אדם מקבל החלטה להשתתף בלינץ’? והאם זה יכול לקרות גם לי (שאמצא את עצמי משתתף בלינץ’)? ובכן, אני אתן תשובה לשאלה הראשונה, ואשאיר בידי כל אחד ואחת מכם לענות על השאלה השנייה.

כדי לענות על השאלה הראשונה, ולהסביר את העיקרון העומד מאחוריה, אני מעוניין לתאר מצב אחר ולשאול אתכם שאלות בקשר אליו. בבקשה לענות בכנות, אתם עונים רק לעצמכם.

מצב ראשון: אתם נוסעים על כביש מס 1 מת”א לירושלים ורואים מישהו (או מישהי אם את נהגת) עומד בצד ומרים את ידו לתפוס טרמפ. אתם יודעים מה, הוא עומד עם שלט שכתוב עליו “ירושלים”. האם תעצרו לו?

ומה לגבי המצב השני: אתם נוסעים בנגב, ממקום נידח אחד למקום נידח אחר. מישהו (מישהי) עומד בצד ומרים שלט שעליו כתוב יעדכם. האם תעצרו לו?

אני מקווה שעניתם בכנות, ושהתאמתם את מגדר הטרמפיסט/ית למגדר הנהג/ת כדי לבטל הטיה מינית.

רוצים סטטיסטיקה? חלק קטן מאד מהאנשים היה עוצר בשני המקרים. חלק זהה בגודלו היה מתעלם משניהם. הרוב הגדול (מאד) היה מתעלם מהטרמפיסט בדרך לירושלים ועוצר לטרמפיסט בנגב. יותר מכך, גם אם החלטתם לא לעצור לטרמפיסט בנגב, הרגשתם רגשות אשמה וחיפשתם סיבה טובה שתצדיק את ההתנהגות שלכם. זה בסדר. זה רק אומר שאתם נורמאליים.

למה? מה ההבדל?

קוראים לזה חלוקת אחריות, ואני מפרט על זה יותר בספר “פשוט להחליט” פרק 10.4. כאשר אני נוסע לירושלים, יש עוד הרבה מאד מכוניות שנוסעות איתי, ולכן האחריות שיש לי כלפי הטרמפיסט מתחלקת בייני לבין רבים אחרים. אם אני מרגיש רק שבריר אחריות, אני יכול להתעלם ממנה. כאשר אני נוסע בנגב, אני הנהג היחיד. אין לי עם מי לחלוק את האחריות. לכן, למרות שאני לא חייב לעצור, אני מרגיש את מלוא כובדה של האחריות עלי.

מה הקשר ללינץ’?

כאשר חבורה של אנשים – נאמר עשרה – עומדת בפני לינץ’, כל אחד מהם מרגיש רק “עשירית אחריות” למעשיו. שאר האחריות מושלכת על הקבוצה. איך אפשר לדעת מה זאת הרגשה של “עשירית אחריות”? נכון, אי אפשר. ולכן האדם העומד בפני השתתפות בלינץ’ לא מרגיש אחריות למעשיו! אם אין אחריות, האיזונים והבלמים שלנו משתבשים, ומשם הדרך לקבלת החלטה להשתתף בלינץ’ קצרה מאד.

נראה לכם תלוש? לא קשור אליכם? כמה אחריות הרגשתם כלפי הטרמפיסט בדרך לירושלים? זה בדיוק אותו הדבר, גם אם תנסו לשכנע את עצמכם שלא. זה מוכח מחקרית. וכן… זה נורמאלי.

אז איך מוודאים שלא נמצא את עצמנו משתתפים בלינץ’? או איך נחנך את ילדינו לכך?

חינוך לערכים כמובן, אך מעבר לכך: מודעות. תזכרו שכל דבר שאנחנו עושים הוא באחריות שלנו. לטוב ולרע. זה לא משנה כמה אנשים עושים את אותו הדבר. אם אנחנו בוחרים לעשות (או להימנע מ) משהו, האחריות היא שלנו, והתירוץ “כולם עושים ככה” הוא ילדותי כמו שהוא נשמע, ואינו קביל.