לחכות או לפעול
בעיתון החג התפרסם סיפורו של קצין ביחידה מובחרת שבמהלך ריצת שדה הוכש על ידי נחש. הקצין הבין מיד את חומרת המצב ובפניו עמדה הדילמה הבאה: לעצור ולחכות לעזרה בעוד הארס מתפשט בגופו, או לפעול – לרוץ לבקש עזרה בצורה המאיצה את פיזור הארס בגוף, אך גם מקצרת את ההגעה לעזרה.
לטובת מי שלא קרא את הכתבה, אציין בקצרה שהקצין המשיך לרוץ בכל כוחו עוד כקילומטר עד לבית כלשהו, הזעיק עזרה ואז התמוטט. אחרי תקופה של כשלושה ימים בהם היה מורדם ומונשם הוא התאושש, וכעת מצבו טוב.
ועכשיו נחזור וננתח את הדילמה שעמדה בפני הקצין ממספר זוויות של קבלת ההחלטות.
ראשית, ברור כי אין רווח בהחלטה. בניגוד לדעה הרווחת כי במצבים מסוימים ניתן “להרוויח את החיים”, אני מזכיר כי אנחנו כבר חיים. שום דבר שיקרה לנו לא יהפוך אותנו לחיים יותר. את החיים אפשר רק להפסיד. ולכן, לכאורה ההחלטה צריכה להיות על פי מחיר ההפסד. אבל ההפסד זהה פחות או יותר בכל אחת משתי האפשרויות שנבחר. אז איך מקבלים החלטה?
מבחינת תהליך קבלת החלטות “על פי הספר” המשתמש בחישובי תוחלת והערכת סיכונים נטו, כלל לא בטוח שהקצין קיבל החלטה נכונה. כאן אני מתכוון להציג עמדה פחות פופולארית: מבחינת חישוב תוחלת, מנוחה והפעלה של אמצעים אחרים לקריאה לעזרה כמו שימוש בנייד, בכלב שהיה איתו או אפילו הבערת אש (!) עדיפים על ריצה בכל הכוח. ואת זה הקצין ידע ברגע קבלת ההחלטה! ולראייה, הקצין התמוטט כשהגיע לבית הראשון שראה, וכמעט וקיפד את חייו. זאת בניגוד להסברים ולטיעונים שהציג כשהצדיק את החלטתו לפעול ולא לחכות.
אבל… אני מעדיף לא להתרכז בחישובי תוחלת ובהערכת סיכונים אלא לנתח את קבלת ההחלטות על פי הלך הרוח של האדם המחליט. העדפה זו לא נובעת מהתעלמות מחישובים אלו (שהינם חשובים ביותר וצריכים להתקיים, גם אם בקצרה), אלא מתוך הכרה שכאשר ההבדל במחיר בין ההחלטות אינו גדול, להלך הרוח השפעה גדולה בהרבה על תוצאות החלטתנו מאשר לחישובים הסטטיסטיים. נחזור להחלטה על פי מחיר ההפסד.
יש כאן סתירה מסוימת לעומת כל מה שעסקנו בו עד היום. כי כאשר מחיר ההפסד זהה פחות או יותר, צריך לעבור להלך חשיבה של התמקדות ברווח, או בחיובי. והרי אין כאן לא רווח, ובוודאי שאין דבר חיובי. אז מה עושים?
מתמקדים במה שמתאים לאדם. במה שמסתדר עם אופיו ועם דרך פעולתו הרגילה, ומתייחסים לכך כאל התמקדות בחיובי וברווח בדיוק כפי שעושים כאשר כן יש רווח.
למעשה, הדילמה כאן היא האם לחכות או לפעול, כאשר אין תשובה מוחלטת למה יותר נכון. ולכן האדם צריך לפעול על פי דרך הפעולה הרגילה שלו. אם הוא מאלו שממתינים לעולם, עליו להמתין. ואם הוא קצין ביחידה מובחרת שמחליט לרוץ מרתון, אזי סביר להניח שהוא מאלו שמעדיפים לפעול.
מדוע יש לפעול על פי דרך הפעולה שהאדם רגיל לה? כי כך יקבל האדם חיזוק מהדיסוננס הקוגניטיבי שיתמוך בהחלטתו ויעזור לו לעמוד בה על אף הקשיים. אם יפעל בניגוד לדרך פעולתו הבסיסית, יפעל הדיסוננס הקוגניטיבי “נגדו” וייטע ספקות בהחלטה.
נניח שהקצין היה מחליט להישאר ולחכות. האם הדיסוננס הקוגניטיבי היה תומך בהחלטתו או מתנגד לה? אין צורך להיות פסיכולוג כדי לקבוע בסבירות גבוהה כי הדיסוננס הקוגניטיבי היה פועל נגד ההחלטה להישאר ודוחף את הקצין להמיר את החלטתו. כלומר, יש סיכוי גבוה (מאד) שבשלב כלשהו הוא היה “נשבר” ומחליט להפוך את החלטתו, ולצאת ולבקש עזרה. התנהלות זאת הייתה הגרועה ביותר עבורו, וסביר שהייתה מובילה למותו.
דרך נוספת לקבלת החלטות במצב זה היא להשתמש בכלי האסטרטגי “קפוץ קדימה גזור לאחור”. כזכור, אנו קופצים קדימה תקופת זמן ומסתכלים על שני מצבי ההפסד. במקרה הנידון מדובר במוות מהכשת נחש, כאשר במצב אחד אנחנו ממתינים לעזרה עד למותנו ובמצב שני אנחנו רצים לחפש עזרה עד בוש.
השימוש בכלי זה בדילמה הנוכחית מטריד משהו, כי אנחנו לא נשארים בחיים, אבל השאלה היא איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו: כמי שחיכה למותו, או כמי שניסה למנוע זאת. לחילופין, כמי שהרגיע את עצמו וניסה לקרוא לעזרה בדרכים יצירתיות העומדות לרשותו, או כמי שהתרוצץ בהיסטריה עד שהתמוטט. הכל עניין של השקפת עולם ודרך הפעולה המתאימה לאדם.
לסיכום, מעבר לחישובים הסטטיסטיים המקנים עדיפות של אחוז וחצי לבחירת אפשרות א’ על פני אפשרות ב’, אני חושב שהקצין החליט נכון. הוא החליט על פי מה שמתאים לו, והדיסוננס הקוגניטיבי תמך בו לאורך כל הדרך. למזלו, התוצאה הייתה מוצלחת גם כן.
ונקודה מעניינת לסיום. הניתוח כאן מבוסס ברובו על פרק 4 בספר “פשוט להחליט”. חלק עיקרי בפרק זה דן בדיסוננס הקוגניטיבי ובמצבים בהם הוא תומך בהחלטתנו ובמצבים בהם הוא מתנגד לה. אני רוצה לנצל את דבריו של הקצין כדי להמחיש איך זה עובד.
הקצין הצדיק את החלטתו להמשיך ולרוץ בכך שהיה לו דופק גבוה. לדבריו, גם אם היה עוצר, הדופק הגבוה היה גורם להאצת פיזור הארס בדם. יש כאן מידה מסוימת של אמת, אבל ממש קטנה. ארס של נחש מתפזר בפלזמה ולא דרך הדם. הפיזור מואץ על ידי תנועה של שרירים. זאת הסיבה שמורים לנוח בעת הכשת נחש. ועדיף גם לקרר את המקום. בכל מקרה, למי שמתאמן לריצות ארוכות ובכושר טוב יחסית, יש את היכולת להוריד דופק במנוחה מהר מאד.
אז מה אני רוצה לומר? שהקצין התאים את המציאות לצרכיו. מה שאנחנו רואים זה את הדיסוננס הקוגניטיבי המתאים את המציאות להחלטה ולא להיפך. שוב, אין לי ביקורת על הקצין. מה שאני מתאר רק מראה שהוא נורמאלי, שהוא בנאדם. וכבר אמרתי שאני חושב שהוא החליט נכון.
כי כשאנחנו עומדים בפני דילמה בחזקת זו טריפה וזו נבלה, פחות חשוב מה נחליט. יותר חשוב שנחזיק בהחלטה בצורה נחושה כנגד הקשיים ושנגרום לה להתממש. בשביל זה אנחנו חייבים את עזרתו של הדיסוננס הקוגניטיבי. וכדי “לקבל” את עזרתו, אנחנו חייבים להחליט “נכון”.
