למה הם שותקים?
מבצע עמוד ענן התחיל בפעילות שהמוסריות שלה מוטלת בספק וכל הפוליטיקאים שותקים.
טוב, לפני שאתם מתנפלים עלי, אני לא אומר שג’עברי אינו בן מוות, אני אומר שהוא לא “פצצה מתקתקת”. ההחלטה על החיסול שלו הייתה שיקול אסטרטגי קר ולא ניסיון למנוע פיגוע. רוב העם תומך בחיסול כזה, אבל ישנם פוליטיקאים שלא. ועדיין כולם שותקים. למה?
התשובה ברורה: רובם באמת תומכים במבצע, ואלו שלא – מעריכים שרובו המוחלט של העם תומך במבצע, והם רוצים להיבחר.
תשובה זו, קצת רדודה לטעמי, ולכן הייתי רוצה לנתח אותה בצורה קצת יותר מעמיקה. מה פוליטיקאי מהאופוזיציה אומר לעצמו:
אם אני שותק: נתניהו מרוויח נקודות על חשבוני, וגם מתרחשת מלחמה שלדעתי אינה טובה למדינה.
אם אני מוחה: העם, שרובו תומך במבצע, יעניש אותי בבחירות.
כלומר, אין לי כאן רווח אלא רק מצבי הפסד. באפשרות המחאה, ההפסד גדול יותר, ולכן אני בוחר לשתוק (או לתמוך).
הדבר דומה למצב בוא הבוס שלי מטיל עלי משימה נצלנית או משפיט אותי. יש לי שתי אפשרויות: לשתוק ולסבול את הבוס, או למחות ואז להתפטר או להיות מפוטר. השאלה היכן ההפסד קטן יותר. בדרך כלל, הרוב שותק.
אבל לפעמים יש דרך נוספת, והיא נקראת להנהיג. אם אני מאמין בצדקתי, אפשר ליזום פעילות כלשהו שתוביל את הסביבה יחד איתי. בהתחלה אולי תהיה שתיקה, אך תוך זמן קצר תיווצר פעילות שתוביל לרווח. מאחר וקיימים שני מצבי הפסד ולא אחד, אם אני מעריך שעל ידי פעילות כלשהי אוכל להגיע לרווח בהחלטה, הדבר יכול להטות את הכף.
בעימות עם הבוס אני יכול לעקוף אותו, או לפעול בצורה שתביא לחברה ערך גם אם דרך זו בניגוד לעמדתו. בפוליטיקה, אם יש לי טיעונים היכולים להטות את דעת הקהל.
כרגע הקונסנזוס בעם מוחלט מדי מכדי שהפוליטיקאים יעיזו לנסות ולהוביל דעה אחרת, אבל חכו ותראו איך הפוליטיקאים מתחילים למחות אם הקונסנזוס של המבצע מתחיל לדעוך…
