האם לחצות כביש מוצף?

להלן דילמה שהגיעה יחד עם הסופה האחרונה: אני יושב ברכב לפני נהר השוטף את הכביש. מה עושים? לחצות או לא? מצד אחד, הנהר העכור החוצה את הכביש מאיים למדי. מצד שני, אני ממש חייב להגיע לצד השני. אז מה עושים? ואיך מתנהלת קבלת ההחלטות בראש שלי? ראשית, אם הזרם ממש חזק, וגם נראה כעמוק למדי, אז רוב הסיכוי שאין דילמה כלל. אני פשוט לא אחצה. אלו הם בדיוק המצבים שמסבירים למה בני האדם מפחדים – הפחד שומר עלינו מפני שטויות. אבל אם הזרם לא כל כך חזק (או שהוא נראה “בסדר”), וגם נראה שהוא לא כל כך עמוק? מה אז? כתבתי כבר לפני מספר חודשים על האפשרות שלא נשקלת. גם כאן, האפשרות שסלעים הנסחפים בזרם ושעלולים להעיף את הרכב ולגרום למותנו בדרך כלל לא נשקלת. אין בכוונתי לפרט על כך, אפשר לחזור ולקרוא את הפוסט הקודם. במקרה הנוכחי, מקסימום נדמיין את עצמנו נתקעים באמצע.

אז מה עושים? חוצים או לא?

התשובה לכך שייכת לדילמות שאני מכנה “נכון מול נוח”. אנחנו עומדים בפני דילמה כלשהי כאשר ברור לנו כי אחת האפשרויות היא ה”נכונה”, אבל ממש לא נוח לבחור בה. האפשרות השנייה מאד נוחה, אבל ברור לנו “שלא נכון” לבחור בה.

דוגמא מיידית לכך היא הולך רגל העומד מול מעבר חציה מרומזר באור אדום, ואין אף מכונית בסביבה. ברור ש”נכון” לחכות לירוק. מצד שני, מי מאיתנו באמת עושה את זה? דוגמא נוספת, קצת פחות חד משמעית: שתינו קפה בכוס חד פעמית והתחלנו ללכת. הכוס עכשיו ריקה בידנו, ואין אף פח בסביבה. מה עושים? חלקנו (המיעוט לצערי) ימשיך עם הכוס בידו עוד מרחק רב עד שימצא פח אשפה. חלק קטן עוד יותר פשוט יזרוק אותה על הרצפה. הרוב ימצאו “משהו” שיראה כמו הכלאה בין פח אשפה לאדן חלון, ויניחו שם את הכוס, כאילו שייצרו את הכוס במיוחד בשביל המקום הזה. דוגמא אחרת לגמרי: ההחלטה לשקר למישהו (ולא שקר לבן).

וזאת האמת המצערת. רובנו, כאשר אנחנו נדרשים לבחור בין נכון לנוח, נעדיף ברוב המקרים את הנוח על פני הנכון. יותר מכך, על מנת שנבחר בנכון אנחנו צריכים עזרה.

בדרך כלל, לא צריך “עזרה” רבה. מספיק משהו קטן. לדוגמא התקנת פחי אשפה במרחק ראייה. גם אם פח האשפה יהיה רחוק, אם נראה אותו בעין, רוב האנשים יעשו את המאמץ הנוסף להגיע אליו. דוגמא נוספת: שלט קטן בכביש המועד להצפה: “במקום זה נסחפו 4 ג’יפים בחורף האחרון. אבל לא לדאוג, רק נהג אחד מהם טבע למוות.”

אבל שתי הדוגמאות הן חיצוניות, ואנחנו מחפשים את העזרה הפנימית: איך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו לעשות את הדבר הנכון ולא הנוח גם אם אין פחי אשפה או שלטים.

האמת, שאין כאן פיתרון קסם. יכולתי לכתוב שעל כל אחד מאיתנו לזהות את המצב, לעצור רגע, לחשוב מחדש, להגיע למסקנה שהוא עומד להעדיף את הנוח על פני הנכון, ולשנות את ההחלטה. אבל בואו נודה על האמת, הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי. האדם יעדיף כמעט תמיד את הנוח על פני הנכון.

אחד המקומות הבודדים בהם אנחנו עושים את הנכון ולא את הנוח הוא בחינוך. ובעיקרון זה אני משתמש כשאני מוצא את עצמי במצב כזה. אני מדמיין שמישהו מילדי נמצא איתי ושואל אותי: “אבא, מה אתה עושה?” אם בתשובה שלי אני מתחיל לגמגם, זה סימן שאני בוחר בנוח על פני הנכון, ובסבירות לא מבוטלת, עומד לקבל החלטה לא נכונה.

אז שיהיה לנו חורף חם ויבש, ושנשתדל לקבל החלטות נכונות ולאו דווקא נוחות.