מעבדות לחרות

חג הפסח, חג החרות, הוא הזדמנות מצוינת לעשות חושבים עם עצמנו – האם אנחנו חופשיים או עדיין עבדים, האם יצאנו ממצרים, או שאנחנו עדיין עמוק בתוכה.

יש פעמים בחיים בהם אנחנו מוצאים את עצמנו ב”מצרים”.

“מצרים” שלנו יכולה להיות מקום העבודה שכבר לא מעניין אותנו, ובטח שלא מאתגר. ובו כל יום הוא סבל מתמשך שאינו נגמר. מצרים יכולה להיות יחסים בינאישיים מעיקים: עם בן או בת הזוג, או עם חברות כזו או אחרת. ואפילו שכונה או מקום מגורים.

בכל אחד מהמצבים הללו, ברור לנו כי המשך שהותנו ב”מצרים” לא תורמת לנו. להיפך, גורמת לנו נזק ותסכול ארוך ומתמשך. ובכל זאת, אנחנו נשארים ולא עושים את הצעד. לא יוצאים ממצרים.

למה?

מצד אחד יש לנו את המצב המוכר – סיר הבשר. הוא לא משהו, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה נקבל, וזה נותן לנו הרגשת ביטחון.

מהצד השני יש הבטחה גדולה, אבל גם איומים וחוסר וודאות. למעשה, הדבר הראשון שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים ממצרים לעבר כנען, הם המים הקרים של ים סוף (ועם כל הכבוד – משה אנחנו לא. אנחנו חייבים להירטב) ואח”כ מדבר. כלומר, ראשית – קושי ודאי, ורק אח”כ סיכוי לתמורה.

עם סיכויים כאלו, אין ספק שלעשות את הצעד זה מפחיד.

עד לכאן, אני מניח שלא חידשתי הרבה. אז בואו נתקדם ונאמר שתיאור המצב לעיל אינו הבעיה האמיתית.

הבעיה האמיתית היא מהסוג שאני קורא לו “דחיינות שקטה”. המצב המתואר אינו משתנה כמעט במשך תקופה ארוכה. אם כך הדבר, אזי אין צורך אמיתי לקבל את ההחלטה עכשיו. אפשר גם מחר. וכפי שכבר ציינתי עוד בשיעור הראשון – אם לא חייבים לקבל את ההחלטה עכשיו, לפעמים כדאי אפילו לדחותה.

עד מתי דוחים את ההחלטה? עד שיקרה “משהו משמעותי”. ומכיוון ש”משהו משמעותי” לא קורה, ההחלטה (שיכולה להיות נחושה מאד) נדחית. לפעמים אפילו שנים. לעיתים עד שמישהו אחר מחליט בשבילנו: אנחנו מפוטרים מהעבודה, בן הזוג עוזב אותנו וכו’… במצב כזה, הצעד נעשה, אבל לא על ידינו, ואנחנו מפסידים מכל הכיוונים.

אז מה עושים?

ראשית, יש לזהות שאנחנו במצרים. זה אינדיווידואלי, אבל אני מניח שהאדם יודע לזהות זאת. ערן שטרן קורא לזה קל”ב. לא, לא “קרוב לבית”, אלא “קשה לקום בבוקר”.

שנית, אם אנחנו במצב של דחיינות שקטה (כלומר, כבר תקופה ארוכה אנחנו “מחר מחליטים”) אזי את ההחלטה האם לצאת ממצרים אם לאו צריך לקבל תמיד על פי מצב פנימי ולא על פי אירוע חיצוני כלשהו שכנראה לא יקרה.

“המצב הפנימי” הינו תשובה לשתי שאלות:

1. האם עשיתי את ההכנות הטכניות הדרושות?

שכרתי דירה אחרת, חיפשתי עבודה אחרת, פתחתי חשבון בנק נפרד, וכו’. פעולות פשוטות שמעלות את הביטחון העצמי שלנו, ומאפשרות לנו לשחות בים סוף הקר עד לצד השני מבלי לטבוע.

והשאלה היותר חשובה: האם אני מוכן נפשית?

2. אני עומד לקפוץ למים הקרים. לפני שיהיה טוב, יהיה קר. חייבים לשרטט תמונה של ארץ כנען בראשנו שתחזיק אותנו ותמשוך אותנו גם כשיהיה קר, רטוב וקשה. אני יכול לספר לכם מניסיון אישי שהמים קרים. מאד. אבל תמונה של ארץ כנען בראש עושה את ההבדל, והופכת את הקושי לכדאי.

בתורת קבלת ההחלטות קוראים לזה מחיר ההחלטה. כמעט תמיד יש מחיר להחלטה שלנו. את המחיר אנחנו כמעט תמיד רואים מראש. מה שאנחנו בדרך כלל לא רואים, זה את המחיר של אי קבלת ההחלטה.

ולסיום, אם התשובה לשתי השאלות היא חיובית, יש לעשות את הצעד, לקבל את ההחלטה לצאת ממצרים מיד וללא דיחוי.