לקחת את הילדים לראות שלג ממש מקרוב

חלק מהאנשים שנתקעו עם רכבם בשלג בדרך לירושלים, בסך הכל רצו לחזור הביתה. אבל איזה שיקול דעת הפעילו כל אותם אנשים שלקחו את הילדים ויצאו בערב (!?) לראות שלג? הרי אמרו בחדשות לא להגיע לירושלים? אז למה להתעקש?

כרגיל, מעבר לביקורת, המוצדקת ברובה, לגבי מידת האחריות שהפעילו אותם נהגים, מה שאותי מעניין, הוא שיקול הדעת שגרם להם לסכן את עצמם, וחמור מכך – את ילדיהם. או במילים אחרות, מה אפשר ללמוד מהמקרה, ואיך להימנע ממנו בעתיד.

למעשה, יש כאן שתי מערכות של שיקולים: “לי זה לא יקרה” ו”הכי הרבה נסתובב ונחזור”.

השיקול הראשון הוא “לי זה לא יקרה”. שיקול ידוע לשמצה, שכבר נדון בפוסט קודם על האפשרות שאינה נשקלת. אולם לטעמי, שיקול זה היה מינורי בסך השיקולים הכולל. בעיקר מאחר ומעורבים בו הילדים שלנו. השיקול העיקרי היה “הכי הרבה נסתובב ונחזור”. המשמעות של השיקול השני היא שכאשר אנחנו מתקרבים למקום או למצב העלול להיות מסוכן, אנחנו מרגישים יחסית בטוחים אם אנחנו יכולים להסתובב ולצאת מיידית מתחום הסכנה.

לדוגמא, אנחנו יכולים לצלול ולשהות בעומק שני מטרים זמן ארוך מאד, כי אנחנו יודעים שכאשר יגמר לנו האוויר נוכל פשוט “להסתובב ולחזור” – כלומר לעלות אל פני המים ולשוב ולנשום. להבדיל, מה דעתכם על הדוגמא הבאה: אתם בים מול מצוק – כמו בראש הנקרה. אתם יודעים שהמצוק נגמר בעומק חצי מטר אל תוך המים, ושבמרחק שני מטר – אופקית ישנה מערה יפה. כל שנדרש הוא לצלול לעומק חצי מטר, ואז להתקדם שני מטר ולצאת אל פני המים בתוך המערה.

סטטיסטית, חלק קטן מהקוראים ימצא את התיאור מאתגר. הרוב, גם אם היו צוללים אל המערה בסופו של דבר, מוצאים את הסיטואציה מלחיצה מאד. אתם מוזמנים לבדוק לעצמכם דופק. תיווכחו כי הוא עלה רק מהקריאה של הסיטואציה. בצלילה אל המערה אנחנו לא יכולים לעלות בכל רגע אל פני המים, וגם לא בטוחים במאה אחוז שנמצא את הדרך חזרה במידה וייגמר לנו האוויר. חוסר הביטחון ביכולת שלנו “להסתובב ולחזור”, גם אם נובע ממקור שהוא יותר רגשי מרציונאלי (שהרי טכנית זה יותר פשוט מלצלול לעומק שני מטר), מלחיץ אותנו וגורם לנו לחשוב פעמיים לפני שניכנס לסיטואציה.

סך הכל הרעיון לא מפתיע. מדובר במנגנון אבולוציוני ששומר עלינו. אולי לא כולנו חכמים, אבל כדאי שנהיה פיקחים כך שנצליח להיחלץ בזמן.

אז מה השתבש הפעם?

בשתי מילים – גדר ההפרדה. לא, לא זאת עם הפלסטינאים. גדר ההפרדה בין הנתיבים בכביש רב מסלולי. כשיש גדר הפרדה, אי אפשר להסתובב ולחזור. בנוסף, אם אתה נוסע בעליה והרכב מחליק, אז ברוב המקרים אתה יכול להסתובב ולרדת. אבל אם אתה מתעקש וממשיך גם כשיש ירידה (קסטל), אתה עלול למצוא את עצמך במקום נמוך כשיש רק עליה הלוך וחזור. במצב כזה, לא בטוח שאפשר לחזור.

מה אפשר ללמוד מהמקרה?

אם אנחנו לא מעריכים שהמקום אליו אנחנו מתקדמים הוא מסוכן, לא יעזור כלום. אנחנו כנראה נגיע אליו.

אם המקום מסוכן (או בעל פוטנציאל להיות מסוכן) אבל אנחנו מעריכים שנוכל להסתובב ולחזור כפי שהיה במקרה הזה, אזי מערכת השיקולים תהיה כדלהלן: הרווח יהיה הגעה למקום המסוכן. “להסתובב ולחזור” שקול כמעט לחלוטין במקרה זה ל”לא לצאת מהבית”. ההפסד יהיה נסיעה מיותרת הלוך חזור. כלומר, ברירת המחדל של מערכת השיקולים שלנו תהיה נסיעה לחינם (הפסד) מול הגעה למקום הנכסף והמסוכן (רווח).

כשמעמידים את זה כך, ההחלטה שהתקבלה על ידי אנשים רבים ברורה.

אז מה אפשר לעשות?

הדבר הטוב ביותר הוא לחשוב פעמיים לפני היציאה. לחשוב פעמיים פירושו להקצין את המצב ולשאול האם עכשיו (אחרי שהקצנו את המצב) אנחנו עדיין יכולים להסתובב ולחזור?

האם אנחנו מתעלמים מגלים גבוהים לפני שאנחנו צוללים? האם כשאנחנו מתקרבים לראות מקרוב את השריפה היא לא תקיף אותנו או תחנוק אותנו בעשן? האם כשנתקרב לנחל השוצף נספיק לברוח בזמן כשגל השיטפון השני יגיע? וגם האם כשנגיע לפאתי ירושלים ונראה שהכניסה לעיר חסומה נוכל לעשות פרסה על כביש מספר 1 ולחזור לשפלה?

אם אנחנו לא עונים בוודאות “כן”, כדאי לוותר ולהישאר בבית. ובוודאי לא לקחת איתנו את הילדים.