תהליך השלום כבעיה?

ראש הממשלה נתניהו נתון בבעיה קשה לאחרונה. בעיית השלום. איך אפשר להגדיר שלום כבעיה תשאלו?

ובכן, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שביקורו של קרי באזור גורם לראש הממשלה, ולהרבה מאד אנשים אחרים כאב ראש רציני. דרך אגב, לא רק בצד שלנו. כאב הראש הזה נובע מכך שקרי מתכוון ברצינות. לא מתכוון ברצינות למשא ומתן, אלא מתכוון ברצינות להגיע להסכם.

כי אם הכוונה רק למשא ומתן, אזי “משחקים את המשחק” ולא נדרשים לשלם את המחיר (או לפחות רק חלק קטן ממנו). אבל אם הכוונה להגיע להסכם, אזי יש לו מחיר. מחיר כבד. ואם כל הכבוד לשלום, כאשר המחיר כבד, הבחירה בשלום אינה מובנת מאליה.

למי שלא קרא עיתונים בשבוע האחרון, להלן פירוט קצר של מחיר השלום מזווית הראייה של נתניהו: החזרת רוב שטחי יהודה ושומרון הכוללת דרישה לפנות ישובים, כולל עימות קשה עם מתנחלים (שלעומתו ההתנתקות זה משחק ילדים), התפרקות הקואליציה שלו, וסכנה לביטחון המדינה, כאשר לא ברור עד הסוף האם הפרטנר בצד השני באמת יבחר בשלום. וזאת עוד לפני שנכנסנו לעניין האידיאולוגי.

לשותפיו מהצד הימני של המפה אין בכלל דילמה (ותזכרו שהפוסט הזה עוסק בקבלת החלטות ולא בפוליטיקה). המחיר אינו מצדיק את השלום. כל עוד מדובר במשא ומתן, הם בעניין. כאשר מדובר בהסכם, הם עושים שיקולים של רווח והפסד ובוחרים להשיב בשלילה. עד לכאן זה פשוט.

הבעיה של נתניהו היא שהמחיר של דחיית ההסכם של קרי (או פיצוץ המו”מ), כבד גם הוא: שיטפון בינ”ל של חרמות כלכליים ואקדמיים, תביעות בבית הדין של האג וצווי מעצר לבכירים ישראליים במדינות שונות. החשש שישראל תהפוך ל”דרום-אפריקה” בעיניי העולם, תוך כדי אינתיפאדה שלישית שתהיה האלימה מכולן ושתתפשט לתוך ישראל.

מבחינת קבלת ההחלטות, למפלגות המרכז בקואליציה אין דילמה. כבבואת ראי של מפלגות הימין, הן בעד הסכם.

אבל מבחינתו של נתניהו, זאת טרפה וזאת נבלה.

אז איך ראש הממשלה צריך לקבל החלטה?

הדילמה שלו היא דוגמא קלאסית למודל ארבעת השלבים. כאשר מחיר כל אחת מהאפשרויות כבד, הדבר שנרצה לעשות הוא לא לקבל החלטה (שלב 1). וזה מה שראש הממשלה עושה כרגע. דוחה את קבלת ההחלטה ככל שהוא יכול: “משחק את המשחק” תוך תשלום מינימאלי (מבחינתו), מתוך תקווה שמשהו בתנאי הבעיה ישתנה, כך שיוכל להתחמק מהכרעה.

עד לכאן, זאת התנהלות נכונה מבחינת קבלת החלטות, כי המחיר של דחיית ההחלטה נמוך בהרבה מבחירה בכל אחת מהאפשרויות שעל הפרק (קבלה או דחייה של ההסכם המסתמן). הבעיה היא שהזמן הולך ואוזל. בקרוב, ראש הממשלה לא יוכל לדחות יותר את ההכרעה, ויאלץ לקבל החלטה.

כאמור, שותפותיו של נתניהו לקואליציה מקבלות את ההחלטה על פי שלב 2 – עושות שיקוליי רווח והפסד ובוחרות באפשרות הנראית להן עדיפה.

מבחינתו של נתניהו, ההחלטה שלו תעבור לשלב 3 – החלטה על פי מחיר ההפסד. מאחר וההפסד בכל אחת מהאפשרויות כל כך גבוה, הרווח הגלום בהן בטל בשישים.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המכרעת: על נתניהו להחליט באיזו מהאפשרויות ההפסד פחות כבד, ולבחור באפשרות זו. ברגע שיבחר, הוא יצטרך לשלם את המחיר של האפשרות בה לא בחר. זה יהיה כאמור מחיר כבד, אבל אין הרבה מה לעשות בנידון. ועדיין, מבחינת קבלת החלטות, זאת תהיה החלטה נכונה.

ואולי, נתניהו רואה בשתי האפשרויות הפסד זהה פחות או יותר? במצב כזה, ההחלטה הרבה יותר קשה. כי אם מחיר שתי האפשרויות כבד מאד ושווה, איך מקבלים החלטה?

אנשים רבים נתקעים במצב זה ומתקשים לקבל החלטה. וגם לאחר שמחליטים, מהססים ונוטים לחזור בהם. חשיבה כזאת אופיינית לשלב 3. אם אנחנו רוצים לקבל החלטה ראויה במצב כזה, עלינו לעבור לשלב 4.

דרך החשיבה בשלב 4 מדהימה בפשטותה וכוללת רק שינוי של הלך המחשבה: הרי הגענו למסקנה שלא ניתן לדחות יותר את ההחלטה (כי אם היה אפשר, נתניהו היה ממשיך ודוחה את ההחלטה – ובצדק). ובפנינו שתי אפשרויות שמחיר כל אחת מהן כבד מאד.

אבל… הוא שווה. כלומר, לא משנה מה נחליט (באיזו מהאפשרות נבחר), נאלץ לשלם את המחיר – של האפשרות השנייה. אם בכל מקרה, נשלם מחיר זהה פחות או יותר, המחיר אינו תלוי בהחלטה שלנו! אם נאלץ לשלם מחיר ללא קשר להחלטה שלנו, הרי שתשלום המחיר הוא עובדה קיימת – עלינו להשלים איתו כבר עכשיו, עוד לפני קבלת ההחלטה! הוא לא יעלם, נצטרך להתמודד איתו, אבל מבחינת קבלת החלטות, הוא לא עוזר לקבל החלטה – הוא מפריע!

ואז, כל מה שנשאר לראש הממשלה לעשות בבואו לקבל החלטה, הוא להתרכז אך ורק במה שהוא מרוויח מההחלטה, ולא במה שהוא מפסיד – ולא משנה עד כמה גדול הפסד זה. ואם מסתכלים רק על הרווח, אזי לאפשרות אחת אין רווח כלל, ובשנייה רווח גדול למדי – השלום.

את מה שכתבתי בפוסט זה הבינו ראשי ממשלות בעבר ופעלו בהתאם. רובם, דרך אגב, לא השתייך לצידה השמאלי של קשת הפוליטית.

מה דעתכם?

אתם מוזמנים להגיב בהמשך.

שבת שלום,

אורי.