לתפוס מחסה

תארו לעצמכם את המצב הבא: אתם מטיילים להנאתכם ברחוב ולפתע נשמעת אזעקה. האם תרוצו לתפוס מחסה?

השאלה נשמעת משונה. במיוחד כאשר נופלים טילים על כל הארץ. ברור שנרוץ לתפוס מחסה. אבל רגע, עוד לא אמרתי לכם איפה אתם נמצאים. אם אתם בשדרות, ברור שתרוצו לתפוס מחסה. ויש לכם רק 15 שניות לצורך כך. אבל אם אתם בציריך? אני מניח שלא תתפסו מחסה, אלא תסכלו בסקרנות מה קורה.

השאלה הופכת מעניינת יותר אם אתם נמצאים נאמר, בעין גדי. אני מניח שהיום, חלק יתפוס מחסה גם בעין גדי. חלק זה ילך ויקטן מרגע שיסתיים סבב ההתכתשות הנוכחית עם החמאס וככל שיחלוף הזמן. אבל גם היום, אני מניח כי הרוב לא יתפוס מחסה.

בהנחה שלא היינו לאחרונה תחת אזעקות חוזרות ונשנות – שלא לדבר על טילים הנופלים עלינו, ושהמרחק עד לעין גדי מאפשר לנו להגיב לאזעקה בצורה עניינית וללא פאניקה, אני מעוניין לשאול ולנתח את השיקולים העוברים במוחנו ושמובילים אותנו לתפוס מחסה או להימנע מכך.

אז ככה: כשנשמעת אזעקה, אנו עומדים בפני מאורע העומד להתרחש – נפילת רקטה, כאשר קיימות שתי אפשרויות בהקשר לכך: או שהרקטה תיפול עלינו, או שלא. מצד שני יש לנו שתי אפשרויות פעולה: לתפוס מחסה או לא. כלומר מספר המצבים האפשרי הוא ארבע: שני מצבים בהם נצדק בהערכה שלנו – אם לא נתפוס מחסה ולא תיפול רקטה, או אם נתפוס מחסה ותיפול רקטה; ושני מצבים בהם נטעה – אם נתפוס מחסה ולא תיפול רקטה, או אם לא נתפוס מחסה וחס וחלילה כן תיפול רקטה.

בשלב זה אנחנו עושים (בראש) שיקולים של רווח והפסד.

בניגוד למה שחלק מהאנשים חושבים, הביטוי “להרוויח את החיים” אינו טיעון תקף. הסיבה לכך היא שאנחנו כבר חיים. אין לנו שום אפשרות להרוויח את מה שכבר יש לנו, אלא רק אפשרות להפסידו. ולכן בבואנו לערוך את שיקולי הרווח וההפסד, קרוב לוודאי שנגיע למסקנה שהדילמה המתוארת כאן היא דילמה מטיפוס מחיר ההפסד. כלומר, אין לנו כאן רווח בהחלטה אלא רק הפסד.

במילים אחרות, בשני המצבים בהם נצדק בהערכה שלנו, לא יקרה כלום, בעוד שבשני המקרים בהם נטעה, יהיה לנו הפסד. ואז, הדרך הנכונה היא להשוות את שני מצבי ההפסד ולבחור באפשרות בה ההפסד הוא הקטן ביותר. פשוט.

או שלא…

שני מצבי ההפסד הם כדלהלן: מצד אחד אנחנו יכולים להפסיד את החיים (לא תפסנו מחסה ונפלה עלינו רקטה), ומצד שני אנו עלולים להיתפס כמגוחכים (תפסנו מחסה ולא קרה כלום).

כדי להעריך את עוצמת ההפסד, נשתמש בניהול סיכונים. בדרך זו מכפילים את הסיכוי שהסיכון יתממש בפוטנציאל הנזק שלו. קוראים לזה תוחלת הסיכון. אם נעשה זאת באופן רציונאלי, למרות שהסיכוי שרקטה תיפול עלינו נמוך למדי, פוטנציאל הנזק (שאנחנו נמות) כל כך גדול, עד כי הוא מנצח את “להיתפס כמגוחכים” בהליכה.

אבל זה היה ניתוח רציונאלי. באופן מעשי, יש לנו מנגנוני הדחקה מפוארים המקשים עלינו להבין שהמצב מסוכן אלא אם אנחנו מרגישים סכנה מוחשית. אם נצלול קצת יותר עמוק לתוך הראש שלנו: אנחנו מגיבים לסכנה רק כאשר היא מגיעה אלינו דרך החוויה הרגשית (פחד), ומצליחים להתעלם ממנה בהצלחה לא מבוטלת אם היא מגיעה אלינו דרך החלק הרציונאלי-קוגניטיבי.

לכן, אם לא נחוש סכנה “על בשרנו” (בעברית קוראים לזה “לפחד”), כנראה שלא נעניק למאורע את החשיבות הראויה לו (בעברית קוראים לזה “נתעלם”). כלומר, באופן חווייתי, נדחיק את האפשרות שרקטה תיפול עלינו, ואז גם בחישוב תוחלת הסיכון, התוצאה תהיה נמוכה מההפסד השני שלמרות שהנזק שלו זניח – הכי הרבה קצת יצחקו עלינו – בכל זאת הוא “לוקח”.

במילים אחרות, רוב הסיכוי שלא נתפוס מחסה.

אז איך בכל זאת מתמודדים עם העניין? יש דרך, אבל מפאת אורך הפוסט לא אתאר אותה כאן. הדילמה שתיארתי בפוסט זה מופיעה בצורה דומה בספר “פשוט להחליט” העומד לצאת לאור בעוד כשבועיים. אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא על הדילמה בספר.

בנוסף, וללא קשר, אשמח לשמוע את דעתכם.