להטיל מטבע

לפעמים, אנו נדרשים לקבל החלטה בנושא כלשהו, ולא אכפת לנו מה נחליט. נאמר, אנחנו צריכים לבחור בין אפשרות א’ ל-ב’ ולא רק שאין לנו העדפה בין שתי האפשרויות, אלא גם לא כל כך אכפת לנו באיזו מהאפשרות נבחר.

לחילופין, בסיטואציה אחרת, ישנה משמעות לכל אחת מהאפשרויות, אבל אין לנו שום אפשרות לדעת מה נכון. הדוגמא הטריוויאלית היא תשובה לחידון טריוויה כלשהו. נשאלנו שאלה ואין לנו שמץ של מושג מה התשובה. אנחנו חייבים לבחור (אלו הם כללי המשחק), ואין לנו דרך לדעת מהי התשובה הנכונה.

וכך אנו עלולים למצוא את עצמנו ממש נתקעים בפני החלטה, שבמקרים מסוימים אפילו לא משמעותית עבורנו. מה עושים?

יש כאלו הגורסים כי כשאין לנו מושג במה לבחור, כדאי להטיל מטבע. על פניו, זה נראה רעיון מוצלח. מדובר בפעולה פשוטה, שמאפשרת לנו לבחור. לא צריך יותר מכך.

במשך שנים התנגדתי לגישה זו, והיו לי מספר סיבות: אני אוהב שתהליך ההחלטות שלנו הוא פשוט כמה שיותר. להטיל מטבע פירושו שאני צריך לחפש מטבע (אולי תאמרו, מה הבעיה? יש בארנק. תחזרו בבקשה עוד 5 שנים ותקראו את זה שנית, כשכל מה שיש עליכם זה טלפון/שעון סלולארי). אחר כך אני צריך להטיל אותו באוויר כשהאנשים שבאותו הזמן סביבי מסתכלים עלי במבט מלא חמלה. אחר כך צריך לזכור מה מסמל כל צד במטבע (“רגע… עץ זה אפשרות א’ או פלי… ומה זה בכלל ‘עץ’? זה מטבע של חצי שקל…” וכולי).

בקיצור, פשוט זה לא.

במקום זה, אני תמיד דגלתי בבחירה באפשרות הראשונה. ה”אפשרות הראשונה” פירושה: אפשרות א’ במידה ואני סידרתי בראש או על נייר את האפשרויות, או האפשרות הראשונה שעלתה בדעתי במידה ואני משתתף בחידון טריוויה או משהו דומה (בו לא אני הוא זה שקובע מהי אפשרות א’).

מה הרעיון?

אם אין לנו מושג מהי האפשרות הנכונה, האינטואיציה שלנו תעדיף תמיד אחת מהן, ולכן זאת תהיה האפשרות הראשונה שתעלה בראשנו. זה לא הרבה, אבל זה יותר מכלום, ומכיוון שאין לנו שום דבר אחר, זה הקריטריון המכריע. וזה הרבה יותר מוצלח מהטלת מטבע.

אבל… כאמור, כך חשבתי עד לא מזמן. עד שקראתי את ספרו של דן אריאלי “האמת על באמת”. בספר מתאר אריאלי הטלת מטבע בצורה שונה, שלדעתי היא לא פחות מגאונית. וככה זה עובד:

החלק הראשון זהה להטלת המטבע “הרגילה”, אבל, כפי שמיד תראו, אין צורך לזכור בצורה הדוקה מה זה “עץ” ומה זה “פלי”. אז אתם מטילים את המטבע פעם אחת ומסתכלים על התוצאה. אם היא “מוצאת חן” בעיניכם – יופי. קיבלתם החלטה. אם לא, או שאתם לא בטוחים – לא נורא. תטילו פעם נוספת. ושוב תבדקו. וכך הלאה. עד מתי ממשיכים להטיל את המטבע? עד שהתוצאה מוצאת חן בעיניכם.

לכאורה, מדובר בתהליך ילדותי למדי, שלא לומר דבילי. אבל למעשה מדובר בתהליך גאוני. הטלת מטבע בדרך זו עונה על שני צרכים סותרים אצלנו כאשר אנחנו עומדים בפני החלטה ללא פיתרון: מצד אחד הרצון שמישהו אחר יחליט בשבילי, ומצד שני, הצורך שלי להיות בשליטה – שתהיה לי שליטה ובקרה על ההחלטה.

מי שקובע מה ההחלטה המתקבלת הוא המטבע – לא אני. מצד שני, אני בוחר לקבל את “החלטת המטבע” רק אם היא “נראית לי”. כלומר, אם היא עולה בקנה אחד עם האינטואיציה שלי. ולפעמים אני נדרש להטיל את המטבע מספר רב של פעמים עד שהאינטואיציה “תופסת”. במצב כזה, אתחיל להרגיש ש”אני לא רוצים שייפול עץ”, וזה אומר שלמעשה קיבלתי החלטה.

ונסיים בברכת שנה טובה.

אני לא יודע כמה פעמים תטילו את המטבע לאוויר, אבל אני מאחל לכם שיפלו עליכם בחזרה הרבה מאד מטבעות. שתהיה לכם שנה מוצלחת ומאושרת עם החלטות קלות, פשוטות ונכונות עבורכם.

שנה טובה,

אורי.