054-2443405 :טלפון

uri@simplydecide.co.il :אימייל

© כל הזכויות שמורות לאורי יהלום 2018  תנאי שימוש באתר   מדיניות פרטיות

  • YouTube - אורי יהלום
  • אורי יהלום בפייסבוק

September 25, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

אסון סופת השלג בנפאל וקבלת החלטות

ראשית, חשוב לי להדגיש כי אין בדברי כדי למתוח ביקורת על מי מהמעורבים באסון. אני משתתף בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהן ומאחל החלמה מהירה ומלאה לפצועים.

 

כל שאני רוצה זה לנתח את מערכת השיקולים וקבלת ההחלטות שהתקבלו לפני ובמהלך האסון, על מנת שנוכל ללמוד ממנה ולהימנע מאסונות כאלו בעתיד.

 

צפיתי בטלוויזיה וקראתי בעיתון מספר ראיונות עם ניצולים ותחושה לא נוחה עלתה בי. משהו היה חסר.

 

על מנת להסביר מה היה לי חסר, אני מעוניין להתנתק לרגע מהאסון בנפאל ולתאר לכם אירוע שקרה לי באופן אישי. האירוע התרחש לפני שנים רבות במהלך טרק בדרום צ’ילה שנקרא “טורס דל פיינה”. (כן, זה היה כחלק מאותו הטיול שעל סיומו קראתם בפוסט הקודם: לכמת הרגשה).

 

הטרק שאליו יצאנו כעשרה חברה נערך הרחק בדרום צ’ילה, מקום מרהיב ביופיו. הטרק אורך כשמונה-עשרה ימים כאשר באמצע הדרך עולים ועוברים בפאס (Pass – מעבר הכרחי גבוה בין הרים). למי מהקוראים שמכיר את הטרק “אראונד אנאפורנה” בנפאל (שם אירע האסון), הטרק של “הפיינה” בצ’ילה נשמע דומה למדי.

 

ההבדלים הם: בצ’ילה אמנם יותר קר, רק הרבה פחות גבוה, ולכן אין בעיה של חוסר חמצן. בצ’ילה הטרק יותר קצר, אך כל האוכל על הגב, אין כפרים בדרך ואין מדריכים. יש מפה והשבילים ברורים.

 

הטרק התנהל על מי מנוחות ומזג האוויר היה יפה. ואז, ביום שבו היינו אמורים לחצות את הפאס התקדרו השמיים ושלג קל התחיל לרדת. התחלנו לטפס, והשלג הלך וגבר. בינתיים התחילה גם רוח והמצב הפך לנעים פחות ופחות.

 

הסתכלתי על כמות השלג היורד ועל העקבות שלנו, ואז הכתה בי ההכרה. אני אחזור בהמשך לנקודה הזאת, כי היא חשובה מאין כמוה, ואנשים נוטים להתעלם ממנה – הכתה בי ההכרה.

 

כינסתי את החבורה ואמרתי להם שלדעתי תוך פחות משעה השלג מכסה את העקבות שלנו, ועוד כשעתיים אנחנו לא מצליחים למצוא יותר את השביל. השתרר שקט, כאשר כל אחד מהאנשים מפנים את המשמעות של מה שאמרתי.

 

חלק התמרמרו, אבל אף אחד לא התווכח. אני חושב שהיה זה שילוב של עברי הצבאי וההכרה שעד כמה שדברי ביאסו את כולם, אני כנראה צודק.

 

אני לא בטוח שאני מצליח להעביר את תחושת ההחמצה הכבדה. מדובר בטרק שנחשב לגולת הכותרת של דרום צ’ילה. והפאס נחשב למקום מרהיב (ככה אומרים – לא הגעתי לשם). פינטזנו במשך ימים על הטרק והתכוננו אליו הרבה. ואז, כשאנחנו במרחק שעתיים הליכה מהפאס הסתובבנו חזרה בידיעה שכנראה לא נשוב למקום זה לעולם.

 

בנקודה זו אני רוצה להתעכב על ההכרה שהכתה בי. לא, לא הייתה זו כמות השלג, לא ההבנה שהשלג מכסה את עקבותינו וגם לא ההבנה שאנחנו לא נגיע לפאס. ההכרה שהכתה בי היא שהמצב השתנה. שאנחנו עומדים בפני סכנת חיים מוחשית, ושבנקודה זו אנחנו כבר לא נמצאים יותר ב”טיול” אלא ב”הישרדות”. ולא, לא תוכנית ריאליטי אלא הישרדות אמיתית.

 

אותה הכרה הכתה במטיילים בנפאל ברגע שהם הגיעו לפאס בטיול שלהם. או אולי כשהמדריכים החלו לברוח.

 

אצלנו, המצב היה שונה לגמרי. לא הייתה תחושה של סכנה, ולא היינו בלחץ. באותה נקודה לא עמדנו בפני סכנת חיים מיידית. עם זאת, היה לי ברור כי אם אנחנו ממשיכים עוד חצי שעה, המצב מדרדר במהירות, ואנחנו נקלעים למצוקה.

 

בטיול המטרה היא ליהנות ולחוות. בהישרדות המטרה היא להישאר בחיים ולצאת מהר מאזור הסכנה. ברגע שהכתה בי ההכרה שאנחנו לא בטיול יותר, ההחלטה מה נכון לעשות התקבלה באופן מיידי וללא התלבטות. ירדנו כמה שיותר מהר, כאשר אנחנו מגרדים את חזית הסופה. בשלב כלשהו “יצאנו ממנה” ואז קיבלתי החלטה “לתת גז” והמשכנו מהר יותר מטה, אל נקודת השינה של היום הקודם.

 

אין לי ביקורת על המטיילים בנפאל. ואין לי מה לומר על מערכת השיקולים שהפעילו לאחר שהכתה בהם ההכרה שהם בהישרדות. כל אחד מהם עשה הערכת סיכונים וקיבל החלטה בהתאם. אין זה נכון להעריך את טיב ההחלטה בדיעבד.

 

אבל כל הניצולים תיארו את התחלת הסופה בעלייה לפאס. כלומר, הם יכלו לקבל החלטה להסתובב ולחזור לאחור. ואני מניח שחלק גם עשו כן, אבל הרוב לא. הם היו עדיין ב”מוד טיול”. לפני שההכרה מכה בך, אתה לא חושב בכלל על ויתור על המטרה העיקרית שלך. המחיר פשוט עצום – לוותר על כל מה שרצית בחודש האחרון. הוסיפו לכך את כמות המטיילים הרבה שהמשיכה לטפס כך שאפקט העדר תרם גם הוא את חלקו.

 

אני רוצה להתעכב רגע נוסף בנקודה זו. אני לא סתם חוזר ואומר שאין לי ביקורת על המטיילים. באמת שאין לי. הייתי במצב דומה (גם אם פחות מסוכן), ואני מודע להלך הרוח ולדרך בה אנחנו חושבים. מבלי לדבר איתם, אני בטוח שעלו בהם ספקות האם צריך להמשיך, או שאולי כדאי להסתובב ולחזור. ואני בטוח שהם קיבלו שוב ושוב את ההחלטה להמשיך. עד שהכתה בהם ההכרה – כשכבר היה מאוחר מדי. האפשרות השנייה – להסתובב, למרות ששבה ועלתה, לא נתפסה כאפשרות קבילה. אנחנו פשוט לא חושבים ככה.

 

מדובר במצב המזכיר במידת מה הטיה מזדחלת. השקענו כבר כל כך הרבה עד לנקודה זו, כך שהמחיר של חזרה לאחור כבד מאד. על מנת להצליח ו”לשלוף” את עצמנו מהסיטואציה, אנחנו חייבים לעצור ולהבין שהמצב השתנה. הדרך הכי יעילה זה שמישהו חיצוני אומר לנו (כמו בריחה של מדריך) אבל ברוב המקרים אין לנו מישהו כזה, ואנחנו חייבים לעשות זאת בעצמנו.

 

ברגע שתכה בנו ההכרה כי אנחנו לא נמצאים יותר בטיול אלא בהישרדות; שמי שאנחנו מדברים איתו הוא כבר לא חבר שלנו; שאנחנו כבר לא מרוויחים מהמוצר הזה, אלא בעצם מפסידים; שאין יותר אהבה וכבוד הדדי במערכת הזוגית שאנו נמצאים בה; שאם נמשיך בפעולות שאנחנו עושים אין סיכוי שנגיע ליעדנו; אזי ההחלטה שאנחנו צריכים לקבל הופכת להיות פשוטה ומיידית.

 

ידועות לי שתי דרכים לעשות זאת:

האחת היא מדי פעם לעצור, לקפוץ לַמֵטָה (להסתכל על עצמנו “מלמעלה” כאילו מזווית ראייה של אדם אחר) ולשאול את עצמנו, האם אנחנו באמת נמצאים באותו המצב שאנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בו.

ושיטה יותר אפקטיבית בה אני משתמש: תדמיינו את עצמכם שואלים מישהו אחר מה דעתו על המצב, ותפעלו ללא דיחוי על פי התשובה שלו, כפי שהיא עולה במוחכם.

 

זה לא קל, וזה דורש תרגול, אבל זה כדאי. ולא רק בשביל להציל את החיים שלנו.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקבו אחרי כאן
Please reload

חיפוש לפי נושא
Please reload

ארכיון פוסטים
  • youtube - אורי יהלום
  • Facebook אורי יהלום