(אי) הצבעה בבחירות ותורת קבלת ההחלטות
לאחרונה, אני שומע מרבים מחבריי הסתייגות עמוקה מפוליטיקאים בכלל, ומתהליך הבחירות בפרט, שמובילה אותם להחלטה כי בבחירות הקרובות הם לא יצביעו כלל – כי “אין למי להצביע” או כהבעת מחאה. מצד אחד אני מזדהה עם חבריי. מצד שני, אני מתקשה להסכים עם המסקנה שלהם.
מאחר והרצון להימנע מהצבעה בבחירות הקרובות כה נפוץ, ומאחר ומבחינת קבלת החלטות מדובר בטעות כה משמעותית, אני מרגיש חובה לכתוב מענה לסחף זה. התוצאה היא פוסט שעוסק בבחירות, אך אינו פוליטי, אלא עוסק בזכותו (חובתו?) של כל אזרח במדינה דמוקרטית.
מבחינת קבלת החלטות, כאשר אני יודע עבור מי אני רוצה להצביע, ההצבעה שלי היא על פי הרווח המתקבל. כלומר, תהליך קבלת ההחלטות שאני “מפעיל בראשי” יהיה מוכוון רווח. זהו התהליך הרצוי מבחינת קבלת החלטות.
כאשר אני לא יודע, ההצבעה תהיה על פי מחיר ההפסד. כלומר תהליך קבלת ההחלטות שאני “מפעיל בראשי” יהיה מוכוון מזעור ההפסד. זה פחות רצוי, אך עדיין תהליך נכון מבחינת קבלת החלטות. במילים אחרות, מטרת ההצבעה (ההחלטה) שלי היא לבחור בהפסד הקטן ביותר.
מבחינת קבלת החלטות, באי הצבעה (או בהצבעה של פתק לבן) אני אומר לעצמי שאני מוותר במודע על זכותי ועל אפשרותי לבחור בהפסד הקטן ביותר. ברגע שאני עושה את זה, אני מוביל את עצמי להפסד הגדול ביותר. ולא, לא מדובר בהפסד תיאורטי, אלא בהפסד מעשי מאד. למה? הנה ההסבר:
מה ההפסד הגדול ביותר שלנו בבחירות? אני מניח שקולות שמגיעים לאחת מהמפלגות הקיצוניות – מימין או משמאל. בניגוד למי שמתלבט ושוקל להצביע כדי למזער נזקים, לאלו שמצביעים למפלגות הקיצון יש אג’נדה ברורה, והם מצביעים על פי הרווח המתקבל. לכן, אחוז ההצבעה שלהם גבוה. ואז ככל שאחוז ההצבעה הכללי יורד, האחוז היחסי של מפלגות הקיצון עולה. זאת מתמטיקה פשוטה.
כך, כשאני לא מצביע, כאילו הצבעתי למפלגה שאני הכי פחות רוצה לראות בכנסת.
עתה, אחרי (ובתקווה) ששכנעתי אתכם להצביע, אוסיף ואציע לכם עבור מי להצביע. וכל זאת כאמור, ללא נקיטת עמדה פוליטית כלל.
ראשית, הנחת המוצא שלי היא שאם יש לכם אג’נדה כלשהי, אין צורך לשכנע אתכם להצביע. כלומר, אם המשכתם לקרוא עד לכאן, אני מניח שאתם בצורה זו או אחרת מתוסכלים מהשיטה. אולי אפילו תולים ב”שיטה” את הסיבה לכך ש”אין לכם למי להצביע”.
הנה הצעתי לכם: תצביעו בצורה כזאת, כך שתשנה את השיטה!
איך? בואו נחזור לעולם קבלת ההחלטות: ה”שיטה” בנויה על כך שאנחנו האזרחים, לא מעוניינים להכריע – לקבל החלטה. כדי לשנות את השיטה, עלינו לנקוט עמדה ולקבל החלטה.
בהקשר לכך, אני רוצה לקבוע את הדבר הבא:
להצביע למפלגת מרכז פירושו לא לקבל החלטה.
כן, קצת מפתיע. ומאד לא נוח. כי מה שאנחנו רוצים זה שיבטיחו לנו את כל מה שאנחנו רוצים לשמוע. אבל זה בדיוק העיקרון של השיטה: מבטיחים משהו “באמצע” שאינו מתחייב וממסמסים אותו אחרי הבחירות. מנצלים את הרצון שלנו להימנע מלקבל החלטה. ומעניקים לנו את מבוקשנו.
דבר שני שמפריע לנו ב”שיטה” הוא שאין משילות. הסיבה לכך היא ריבוי מפלגות קטנות שחושבות סקטוריאלית ולא בצורה ממלכתית. כך, לא משנה מי נבחר כראש ממשלה, הוא אינו יכול לפתח מדיניות, מאחר והוא נסחט ומוסט על ידי כוחות רבים שאינם רואים את טובת המדינה לנגד עיניהם.
הפיתרון לכך הוא פשוט למדי: להצביע רק למפלגות הגדולות.
מי אלו המפלגות הגדולות? אם פוסלים את מפלגות המרכז ואת המפלגות הסקטוריאליות, נשארות רק שתיים. אחת מימין ואחת משמאל. כל שנשאר לנו הוא לקבל החלטה ולבחור במי שמתאימה לעמדתנו.
לסיכום:
אם יש לכם אג’נדה מסוימת, וקיימת מפלגה שמייצגת את עמדתכם – אתם מוזמנים להצביע עבורה.
אם אתם לא יודעים עבור מי להצביע, או אם אתם רוצים למחות על השיטה ולא להצביע כלל – נא לבחור באחת משתי המפלגות הגדולות, זו שהכי קרובה לעמדתכם. זה הדבר המשמעותי ביותר שבידכם לעשות. למעשה, אפשר אפילו לטעון כי זאת חובתכם כאזרחים.
