תאוריית החלונות השבורים ואיך זה קשור לביבי נתניהו
כשאנו עומדים בפני נושאים רבים הדורשים טיפול, הנטייה שלנו תהיה לטפל בנושאים הגדולים קודם. ההיגיון מאחורי ההחלטה ברור: בדרך-כלל נושאים "גדולים" חשובים יותר, ולכן מבחינת סדרי העדיפויות נמצאים בראש.
עם זאת, לא תמיד ההיגיון הזה מתברר כנכון, כפי שאני מתכוון להדגים בפוסט זה.
בספרו "נקודת המפנה" (The Tipping Point) מתאר מלקולם גלדוול איך נוקתה העיר ניו-יורק מפשע. בשנות השמונים העיר ניו-יורק הייתה שם נרדף לעיר אלימה ומסוכנת. אלפי מעשי רצח ומאות אלפי מעשי פשיעה חמורה. בעיקר הייתה ידועה לשמצה הרכבת התחתית.
הפשיעה נוקתה בשני גלים, תחילה – בשנות השמונים ברכבת התחתית. ואח"כ על פי אותו עיקרון, על ידי רודולף ג'וליאני, בשאר העיר. ואיך נוקתה הפשיעה? על ידי אכיפה של שני דברים בלבד: ניקיון הגרפיטי בקרונות ואכיפת התשלום בכניסה לרכבת. זה הכל!
כדי להבין איך ההתעסקות (וההתעקשות) על שני דברים שלכאורה נראים כה שוליים ביחס לרצח, אונס ושוד מזוין, פתרו בעיה שנראתה בלתי פתירה בעליל – יש להבין את העיקרון העומד בבסיס
"תיאוריית החלונות השבורים".
תיאוריית החלונות השבורים גורסת בפשטות כי
בני אדם מתנהגים על פי הנורמה הנהוגה בסביבה כפי שהם מבינים או תופסים אותה.
בהתייחס לכך, אם יש במקום כלשהו חלון שבור, והוא אינו מתוקן במשך זמן רב, האנשים מבינים מזה כי אפשר לשבור חלונות מאחר ולאף אחד לא אכפת. המעבר משבירת חלונות לשבירה של דברים בעלי ערך רב יותר, כדוגמת עצמות, הוא מהיר וקל באופן מבהיל.
לכן, דוגלת התיאוריה, אם אנחנו רוצים לטפל בבעיות הגדולות, עדיף להתמקד דווקא בבעיות הקטנות,
ולגלות נחישות והתמדה בטיפול בהן. אם החלון השבור יתוקן יום אחר יום למרות שממשיכים לשבור אותו,
המסר הוא: יש בעל בית, ויש נורמה של חלונות תקינים. ההמשך, על פי התיאוריה, קורה כמעט
מאליו. רוב הבעיות הגדולות נפתרות מאליהן, ואלו שלא, נפתרות בקלות יחסית, כי הן עומדות בניגוד לנורמה.
קראתי לתהליך "תיאוריה", אך כפי שציינתי בהתחלה,
התיאוריה הזאת מעשית מאד. על פי העקרונות של תיאוריה זו מוגר כאמור, הפשע בניו-יורק.
עד לכאן על התיאוריה ועל ניו-יורק. עתה, הבה ננחת ארצה.
במדינת ישראל, תיאוריית החלונות השבורים מיושמת בצורה הפוכה. רוצה לומר, יש לנו עשרות חלונות שבורים המשדרים את המסר שלאף אחד לא אכפת. וכנראה שבאמת לאף אחד לא אכפת.
לדוגמא, אם רק עשירית מהסיפורים על אשת ראש הממשלה נכונים, על ראש הממשלה להתפטר מיד. זאת צריכה להיות הנורמה. הטיעונים שחשוב יותר לעסוק בנושאים "גדולים וחשובים" כמו איראן ויוקר המחייה מאשר בהתנהגות שרה נתניהו נשמעים אמנם הגיוניים, אבל עומדים בניגוד גמור לתיאוריית החלונות השבורים.
הם משדרים את המסר: "לאף אחד לא אכפת", ומחילים את הנורמה על כולנו. ולראייה, מאחר ונתניהו אינו יורד בסקרים, הרי שהנורמה שזה בסדר להתנהג בגסות רוח קיצונית על גבול הפלילי מתקבלת בסלחנות על ידי העם שלנו.
על פי התיאוריה, כאשר קיים חלון כה מרכזי וכה שבור מול עינינו, ולנו זה נראה "בסדר", אנו עלולים להמשיך ולהידרדר למצב בו טייקונים יעשקו את העם, מונופולים ודואפולים יעלו את מחיר המחייה בארץ, ואפילו (וכאן זה כבר ממש מדע בדיוני) נגיע למצב שניצבים במשטרה יעיזו להטריד מינית שוטרות.
מזל שמדובר רק בתיאוריה.
אנחנו בתקופת בחירות,
וכל המועמדים מרבים להפליג בהבטחות. בקשה לי אליכם,
אנא, עזבו את ההבטחות לפיתרון הבעיות הגדולות. כולנו יודעים שלא תעמדו בהן.
בואו תתחילו לתקן את החלונות השבורים.