לשים את עצמי במרכז

פרשת עו”ד רונאל פישר שהולכת ומסתעפת, הולכת ושולחת גרורות לכל מוסדות החוק במדינה, מעוררת בי השתאות ותחושת קבס גם יחד. תחושה של חוסר אונים. שהכל אצלנו רקוב. אבל יותר מכך, היא מזכירה לי הערה שזרק לי חבר לפני מספר חודשים. הערה שזעזעה אותי בצורה די רצינית.

לפני שננתח את הפרשה ולפני שאתאר לכם מה אמר חברי ולמה הזדעזעתי, אני רוצה לתאר את המצב הבא:

אתם מזדחלים לאיתכם בפקק תנועה, אי שם ברחבי הארץ. בגלגלצ מדווחים שהפקק הוא עקב תאונה, ומוסיפים מיד כי למרבה המזל לא היו נפגעים. אחרי כעשרים דקות, אתם מתקרבים לאזור התאונה ומזהים מרחוק רכב מונח הפוך בשולי הכביש. כלומר הכביש אינו חסום לתנועה.

אתם מגיעים בסמוך לרכב ההפוך ומבינים שהכביש בהמשך פנוי לגמרי. מה תעשו עכשיו? תתנו גז ותפנו את האזור כמה שיותר מהר? או שתאטו ותסתכלו על הרכב ההפוך? אתם כמובן תפנו את האזור כמה שיותר מהר כדי לא להפריע לתנועה, אבל רוב האנשים יאטו ויסתכלו על הרכב. וכשאני כותב רוב, אני מתכוון למעל ל-90%.

הדחף להאט ולהסתכל אינו בהכרח סקרנות. אכן, יש כאן מוטיב של סקרנות, אבל כשמעמידים אותו מול העובדה שאין יותר מדי מה לראות, ושההאטה שלנו גורמת לעיכוב בתנועה – הוא בטל בשישים. הדחף להאט ולהסתכל הוא פיצוי שאנחנו מרגישים על הזמן שחיכינו בפקק. משהו כמו: “מה?! חיכינו 20 דקות בפקק, אז נוותר על שתיים-שלוש שניות כדי שנראה על מה ולמה הזדחלנו?”

ובכן, התשובה הכנה היא שאין קשר בין השניים, ודווקא גישה זו של “מה זה עוד 2-3 שניות?” היא בדיוק הגורם לפקק שבו עמדנו.

אבל עכשיו אנחנו אחרי הפקק, ואת התוצאה של ההחלטה שלנו להאט ולהסתכל על הרכב, לא אנחנו משלמים, אלא אלו שמאחורינו. בדיוק כפי שאנחנו שילמנו על ההחלטה של אלו שהיו לפנינו. כלומר, שיקול הדעת שלנו מבחינת קבלת ההחלטות, מושפע מהמצב בו אנחנו נמצאים כרגע, ולא מהעמדה האובייקטיבית שלנו – איך צריך לנהוג (תרתי-משמע). יותר מכך, כשעמדנו בפקק, קיללנו בלב את אותם האנשים שמאטים ומסתכלים על הרכב, ואילו עכשיו אנחנו מתנהגים באותה הצורה.

הסיבה להתנהגות כזאת היא הטיית החלטה שאני מכנה “פרטי מול ציבורי”: לאדם מספר מעגלי שייכות. באופן טבעי, כאשר יש ניגוד אינטרסים בין מעגלי השייכות, האדם יבחר במעגל השייכות הפנימי יותר. לדוגמא, יעדיף את עצמו או משפחתו על פני המדינה. להטיית החלטה זו מצטרפת פעמים רבות התחושה ש”מגיע לי”. מה הסרט העובר לנו בראש? עמדתי הרבה זמן בפקק (שזה תשלום לחברה), אז “מגיע לי” לקבל תמורה על כך.

מובן, כי אם האדם היה חושב תמיד רק על עצמו, לא הייתה מתפתחת תרבות, ולכן יש לחברה כוח נגדי והוא הלחץ החברתי. אדם שידאג רק לעצמו מסתכן בנידוי של הקבוצה.

ההטיה, שהינה נפוצה למדי, הופכת לבעיה כאשר רוב הקבוצה מתנהגת כמו אותו הפרט החושב רק עצמו. ואוי לה לחברה שזאת התרבות שלה. התפוררות היא רק עניין של זמן.

עכשיו בואו נחזור למה שהחבר שלי אמר לי. אני לא זוכר על מי דיברנו באופן ספציפי, אבל דיברנו על אדם שכחלק מתפקידו הממלכתי עסק במלחמת חורמה באחד הטייקונים שעושקים את המדינה. ואז… עזב את תפקידו במוסדות המדינה והצטרף לאותו הטייקון עצמו. אני זוכר את תחושת הסלידה שלוותה אותי בעת השיחה.

בשלב זה, אמר לי אותו חבר, את הדבר הבא: “אתה יודע מה? אם כולם ממילא כל הזמן דופקים אותנו – את מעמד הביניים, ולא נראה שמשהו עומד להשתנות, אז אני מעדיף להיות בצד שמרוויח (ודופק את האחרים). למרות כל הגועל-נפש שכרוך בכך. אני במקומו הייתי עושה אותו הדבר”.

טוב, זאת הייתה אמירה שלא השאירה אותי אדיש, אבל לא זה מה שזעזע אותי. כי מיד שאלתי את עצמי: “אורי, בוא תהיה רגע כנה עם עצמך. האם גם אתה היית עושה אותו הדבר?” ומה שזעזע אותי הייתה התשובה שהשבתי לעצמי.

אני חוזר לפרשת עו”ד רונאל פישר ושואל את עצמי מה כל כך נורא בפרשה? לקחו קצת כסף. זה הכל! אז למה הפרשה נותנת לנו תחושה שהכל רקוב?

הרי לא מדובר ברוצחים, אנסים או אפילו שודדים. גם אם ירשיעו אותם, אף אחד מהם לא פגע במישהו אחר. בסה”כ גנבו קצת כסף מהמדינה לעצמם (לכאורה, לכאורה!). כן, זה פוגע בשלטון התקין של המדינה. וכן, יש כאלו שנהנים מהפעולות שלהם, ויש כאלו שקצת ידפקו מכך. אבל זה לא שונה בהרבה מההבדל בין אלו שמסתכלים על הרכב ההפוך ואלו שעומדים בפקק.

רגע, בוודאי תגידו, אתה משווה חוסר התחשבות לעברה על החוק. אוקיי, מסכים. אז אחרי הרכב ההפוך, אתם מאיצים ל-120, בכביש שמותר לנסוע בו רק 90. סליחה, לא אתם. ההם מהדוגמא. זאת עברה על החוק לא?

אהה, הבנתי. לא עברה פלילית. אוקיי, אני זורם. וכל הפעמים ששילמתם במזומן כדי לא לשלם מע”מ? לא אתם כמובן. ההם מהדוגמא. לא פגעתם באף אחד, רק גנבתם קצת מהמדינה והכנסתם לכיס שלכם. אתם משלמים המון מיסים כל הזמן, אז מה? לא “מגיע לכם” קצת לקחת לעצמכם? נכון?

אז מתי מותר לעבור על החוק? כשאנחנו לא פוגעים באף אחד אחר? כשכולם עושים את זה?

אין לי כוונה להטיף מוסר, אלא רק לחדד את תהליך קבלת ההחלטות שעובר אצלנו בראש.

יוצא לנו לא מעט פעמים להעדיף את האינטרס האישי/משפחתי שלנו על פני האינטרס של החברה. זה אולי לא הכי הוגן וראוי, אבל ככה אנחנו. זה יכול להיות חוסר התחשבות או עברה כלשהי על החוק. כל עוד אנחנו לא פוגעים במישהו ספציפי, ואם אנחנו לא היחידים שמתנהגים ככה, אפשר אולי לסלוח לנו.

השאלה העולה מדברי האחרונים היא איפה עובר הגבול?

לדעתי, הגבול הוא בפגיעה בחברה. אם הפעולה שלנו פוגעת בחברה שלנו, או במנגנונים שמאפשרים לחברה להתקיים, אנחנו ממש פושעים. זאת דרך-אגב הסיבה לכך ששוחד נתפס אצלנו כחמור יותר “מסתם גניבה” או אפילו שוד.

אז לנסוע 120, כל עוד אנחנו לא משתוללים על הכביש זה כנראה לא פשע (יש מחקרים שמראים שאין לכך השפעה על תאונות). אבל מה בדבר התחמקות ממע”מ?

אם אתם חושבים שלשלם במזומן כדי להתחמק מתשלום מע”מ זה “בסדר”, אני ממליץ לכם לקרוא פעם נוספת את הפוסט על תורת החלונות השבורים. זה מתחיל בדברים הקטנים. הטיית ההחלטה של פרטי מול ציבורי לא מתחילה בפשעים גדולים. היא מתחילה בקטן, ובלגיטימציה שאנחנו נותנים לפעולות “קטנות” שלנו, שאנחנו יודעים שהן לא בסדר.

אז מה עושים?

עוזרים ללחץ החברתי “לתת פייט” בחזרה. כמעט ואין תחליף לעיקרון “עמוד ראשון בעיתון” כפי שדן אראלי מגדיר אותו: אם אתם עומדים לעשות מעשה שאתם לא בטוחים לגביו, ואתם מתלבטים, תדמיינו את תיאור המעשה שלכם מתפרסם בעמוד ראשון בעיתון, ותחשבו איך אתם מרגישים. אם אתם מתגאים במה שמפורסם – קדימה, לכו על זה. אם אתם מתביישים – תוותרו.

במקרה של הטיית פרטי מול ציבורי, אין כמו עיקרון “עמוד ראשון בעיתון” כדי למשוך את תהליך קבלת ההחלטות שלנו מהמעגלים הפנימיים – האגואיסטיים, למעגלים החיצוניים – אל טובת החברה.