נתניהו וההסכם עם איראן

אפשר להבין את נתניהו שקיבל החלטה להילחם בהסכם עם איראן בכל הכוח העומד לראשותו. סה”כ מדובר בהסכם שהוא רע מאד לישראל. והרי מבחינת קבלת החלטות, כאשר קיים “משהו” – ההסכם, במקרה שלנו – שהוא רע מאד לישראל, הדבר הנכון לעשות הוא להילחם בו בכל הכוח. נכון?

ובכן… איך לומר זאת… ממש לא נכון. לפחות לא בכל הקשור לקבלת החלטות.

אפשר לנסח זאת במשפט אחד:

אנחנו מנסים לנצח בקרב אחד שכבר הפסדנו בו, במקום להפנות את המאמץ והמשאבים לניצחון במערכה.

וכדי לא להשאיר את הדיון ברמת הקלישאה, אסביר במה מדובר ולמה מבחינת קבלת החלטות מדובר בטעות.

בשבוע שעבר העברתי לאחד מהגופים הבטחוניים בארץ הרצאה בנושא קבלת החלטות באירוע. בראייה של גוף בטחוני, המונח “אירוע” מגלם בעיה או איום (או שניהם).

אחד הדברים שעליהם דיברתי היה קביעה של סדרי עדיפויות. באופן טבעי, אנחנו נוטים להעניק לגורם בעל הנזק הגדול ביותר את העדיפות הגבוהה, כלומר הגורם בו הכי חשוב לטפל. הגיונית, זה הדבר הנכון לעשות. העניין הוא שלאירוע יש דינאמיקה משלו, ולא על כל גורם יש לנו יכולת להשפיע.

העובדה הזאת – שלא על הכל יש לנו יכולת להשפיע – מתסכלת מאד, ודורשת מידה מסוימת של בגרות על מנת שנוכל להתעלות מעל תחושת התסכול ואי הצדק, כדי לקבל את החלטות הכי נכונות לנו. במילים אחרות, מבחינת קבלת החלטות, העדיפות הראשונה צריכה להיות טיפול בגורם שיש לנו את היכולת להשפיע עליו. (ובצורה קצת יותר מדויקת למי שמכיר ניהול סיכונים: מכפלת הסיכוי להשפיע בפוטנציאל הנזק).

המשמעות היא, שאם אין לנו יכולת להשפיע על גורם כלשהו, גם אם פוטנציאל הנזק שלו גדול מאד, ההחלטה לנסות ולטפל בו היא טעות. אם אין לנו יכול להשפיע על הגורם, אזי הזמן, המאמץ והמשאבים שאנחנו משקיעים בטיפול סרק, אינם מופנים לגורם אחר, המשווע לעזרה. כך אנחנו מפסידים פעמיים.

מאחר וחתימת ההסכם עם איראן הוא “אירוע”, צריך להתנהל מולו כפי שמתנהלים בעת “אירוע”.

באופן אישי אני חושב שההסכם הזה רע מאד לישראל. אבל החתימה וההסכם הם עובדה קיימת. החלטת הקונגרס האמריקאי לא יכולה לשנות זאת. ההסכם נותן לאיראן לגיטימציה וסכום כספי מכובד שמגיע בפתיחת ערוצי מסחר עם אירופה ואסיה, וכן בשיחרור של 150 מיליארד דולר המוקפאים על ידי האו”ם. אם הקונגרס האמריקאי לא יאשר את ההסכם, תהיה מבוכה רבה וקצת בלגן, אבל שחרור הלחץ הכלכלי שגרמו הסנקציות לאיראן לא יעצר, ולכן עם כל הצער והכאב, לקונגרס האמריקאי אין יכולת פרקטית לעצור את ההסכם.

ואם הקונגרס האמריקאי לא יכול לעצור את ההסכם, מה אנחנו עושים שם?

למה שאנחנו צריכים לעשות קוראים בשפה העסקית “לחתוך הפסדים”. בעברית: להשלים עם זה שחטפנו מכה כואבת, לספוג את הנזק, ולהפנות מיד את כל הזמן, המאמץ והמשאבים כדי למזער את הנזק הזה. המשך הניסיון לשנות משהו שלא יכול להשתנות גורם לנו כאמור נזק פעמיים: פעם אחת עימות חזיתי עם ארה”ב, ופעם שנייה החמצה של מה שכן אפשר לעשות.

אז מה אפשר לעשות?

כל המומחים מדברים על חבילה בטחונית גדולה שארה”ב תעניק לישראל (אם זאת תפסיק להתעסק עם הקונגרס) כפיצוי על ההסכם. משהו כמו: עוד טייסת של F-35.

אני חושב שזאת טעות. לאו דווקא בגלל שאני מבין יותר מדי במטוסים, אלא מכיוון שזה לא הגורם שיש לנו את היכולת המשמעותית ביותר להשפיע עליו, בהתייחס ל”אירוע ההסכם”.

על מה כן יש לנו יכולת להשפיע?

להלן שתי דוגמאות בלתי מחייבות:

בואו ניזכר רגע למה ההסכם כל כך רע. הוא רע כי הוא מאפשר לאיראנים להמשיך לפתח את היכלת הגרעינית מתחת לאף של סבא”א. אם כך, מה שנכון לעשות הוא להפנות משאבים ולדרוש מהאמריקאים פיצוי בנושא הזה – מעקב לוויני, אמצעי ריגול, לוחמת סייבר וכל הדרוש כדי: א. לכסות על כל החורים בהסכם ולוודא שהאיראנים לא ממשיכים להתקדם לפצצה, ו-ב. להמשיך ולסכל את הפיתוח שלהם בדרכים עקיפות ולא בהתקפה ישירה.

בנוסף, הכסף האיראני עומד להעלות בצורה משמעותית את מפלס ורמת הטרור באזור. מטוס F-35 די מיותר בהתמודדות עם חיזבאללה. וכך גם חודרת בונקרים GBU-57. מצד שני, לא יזיק עוד סוללות כיפת ברזל, וגם שרביט הקסמים, וסנסורים נגד מנהרות, ונאוטילוס נגד פצמרים ועוד. הכל עולה כסף, ודורש מאמץ ותשומת לב. בעיקר אם ישראל תחליט בסופו של דבר לפעול נגד איראן, מה שיוביל את החיזבאללה לצאת למערכה נגדנו.

במקום להתעסק במה שיש לנו יכולת להשפיע עליו ומשווע לתשומת לב, ראש הממשלה שלנו נלחם בטחנות רוח. מצטער, אבל אין לי דרך פחות בוטה לתאר טעות כה משמעותית בקבלת החלטות.