שקר האחדות ועונשו

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני מספר ימים. הנושא המקורי היה ניתוח ההחלטות שהביאו להקמת ממשלת האחדות. מאז ועד היום, לא רק הנושא התהפך לי… אלא גם המדינה. אז יצא לי פוסט קצת ארוך. וכמו תמיד, אני עוסק בנושא פוליטי, אבל הניתוח שלי מתרכז בקבלת החלטות.

נתחיל בנושא הפוסט המקורי – ממשלת האחדות, ורגע לפני שננתח את מערכת השיקולים של בוז’י הרצוג, אני רוצה לומר מספר מילים על מה שאני מכנה “שקר האחדות”:

מבחינה פוליטית או מדינית, היתרון של ממשלת אחדות הוא קטן מאד אם בכלל. בדמוקרטיה, כדי לשלוט בצורה יעילה צריך אופוזיציה משמעותית. הדבר מהווה מראה לקואליציה, ומשרטט לעם את הגבולות של הממשלה השולטת. אם הממשלה חורגת מהגבולות בצורה משמעותית, האופוזיציה משתמשת בכוחו של העם כדי להחזירה למקומה. מבחינת קבלת החלטות, הממשלה נעה בין המנדט שניתן לה על ידי הבוחר ובין הגבולות שמציבה האופוזיציה. כך, ההחלטות המתקבלות הן האופטימאליות עבור העם.

פעילות האופוזיציה מגיעה לכדי הקצנה (במובן החיובי) כאשר ממשלה ימנית יוצאת למלחמה, או כאשר ממשלה שמאלנית שואפת לשלום. מצד שני, אם ממשלה ימנית שואפת לשלום, או ממשלה שמאלנית יוצאת למלחמה, האופוזיציה תומכת בממשלה מבחוץ, ומאפשרת לה יכולת תמרון וקבלת החלטות נרחבת. ושוב, הכל לטובת העם.

עד לכאן, אני מניח שלא חידשתי יותר מדי. אבל אם זה כך, בשביל מה בכלל צריך אחדות?

יש לכך שתי סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה היא כי זה מה ש”העם רוצה”. העם “רואה” באחדות הסטה של עיסוק הפוליטיקאים מהטפל – פוליטיקה, אל העיקר – האתגרים העומדים בפני המדינה. מעיין פנטזיה רומנטית שמניסיון העבר אין לה שום קשר למציאות. מבחינת קבלת החלטות, “אחדות” פירושה לא לקבל החלטה. להחליט פירושו לבחור: ימין או שמאל. “גם וגם” זאת אשליה, לא ממש החלטה. יותר מכך, במקום שהממשלה תקבל החלטות, “העיסוק בטפל” מופנה לתוך הקואליציה, מה שמוביל במקרים רבים לשיתוק. כלומר ממשלת אחדות ברוב המקרים, אינה מסוגלת להוציא החלטות אל הפועל עקב שיתוק פנימי. בדיוק הפוך ל”כוונת המשורר”.

הסיבה השנייה היא שהפוליטיקאים (ולא המדינה) צריכים את האחדות. לראשי הקואליציה ניתנת יציבות שלטונית, ולראשי האופוזיציה ניתן ניסיון של שרים בכירים הנחוץ כדי לטעון לאלטרנטיבה שלטונית. את המחיר, כמו בסיבה הראשונה, משלמת המדינה.

עכשיו בואו ניכנס למערכת השיקולים של הרצוג: נכון, יש תזוזות חיוביות מבחינת ישראל בסביבה המדינית הקרובה: שליטים צעירים במדינות ערב המוגדרות כאויבי איראן (ערב הסעודית, ועוד), תיאום אינטרסים עם מצרים, מעורבות (חיובית, בניגוד לקרי) של טוני בלייר, ועוד. נכון, יש כאן הזדמנות לשלום. אז מה?

עם כל הכבוד להרצוג (וכבר לא נשאר הרבה), לא הוא זה שזכה בבחירות אלא נתניהו. ולכן, השאלה האם להענות ליוזמות השלום או לא היא של נתניהו. לא של הרצוג. כניסה לתוך הממשלה לא תקדם שום יוזמה. להיפך.

לנתניהו יש אינטרסט להתחמק מהיוזמות האלו. לא בגלל שהוא לא רוצה שלום, אלא בגלל שהמחיר שכלול ביוזמות אינו עולה בקנה אחד עם משנתו המדינית. וזה לגיטימי לחלוטין. ברגע שמפלגת העבודה נכנסת לתוך הממשלה, נתניהו יכול לשחק ביוזמות כרצונו ולא לעשות דבר. ובכך הוא מומחה גדול, כפי שראינו בעבר.

כלומר, מבחינת קבלת החלטות, מה שהרצוג היה צריך לעשות זה לומר לנתניהו את הדבר הבא: “מר נתניהו היקר. אנחנו נישאר באופוזיציה וניתן לך רשת ביטחון. אם אתה מקדם נושא הקשור ליוזמה מדינית, אני מתחייב בפניך שלא רק שלא נפיל אותך, אלא אף נתמוך בך אל מול כל מחאה מימין. ואם לא תעשה את זה, נעשה כמיטב יכלתנו כדי למרר את חייך.” זאת דרך פעולה נכונה של אופוזיציה. היא יוצרת לחץ חיובי על ראש הממשלה לקבל החלטות בכיוון המדיניות של האופוזיציה. עדיין, ההחלטה האם להענות ליוזמות או לא היא של ראש הממשלה. בשורה התחתונה, בו העם בחר.

מאחר והרצוג לא פעל בדך זו, הרי שכל דיבוריו על הזדמנות מדינית וכו’ הן קשקוש מוחלט. הסיבה להחלטתו להיכנס לממשלת נתניהו היא אחרת לגמרי, ונעוצה בהטייה בקבלת החלטות הנקראת “הטיית השייכות”.

להלן תקציר (מצומצם) של הטיית שייכת: כדי שלאדם תהיה משמעות לחייו, הוא צריך להרגיש שייך. אם אדם – כל אדם – לא מרגיש שייך, חייו נראים חסרי משמעות. השאלה היא שייך למה? לאדם מספר מעגלי שייכות, מהמשפחה והחברים ועד לשכונה, עיר, מפלגה, מדינה ואף האנושות. ככלל, האדם יעדיף את המעגלים הפנימיים, אלא אם הוא מזדהה עם המעגלים החיצוניים. ההזדהות יכולה להיות ערכית או רגשית. בהכללה גסה, הזדהות ערכית בונה את החברה והזדהות רגשית מפוררת אותה. מערכת השיקולים וקבלת ההחלטות הבאה בעקבות ההטיית השייכות מוטיית לכיוון שאליו מרגיש האדם שייך. בדרך כלל, כשהאדם מעדיף את מעגלי השייכות הפנימיים, הוא מצדיק זאת לעצמו בכך שהמעגלים החיצוניים “חייבים לו”.

מאחר והרצוג קיבל החלטה המנוגדת לאינטרסים של מעגליו החיצוניים: המפלגה והמדינה, הרי שברור כי הוא לא מזדהה (או לא מזדהה מספיק) עם אף אחת מהן. לא אתפלא אם יסתבר שהוא שכנע את עצמו שהוא בכלל עושה טובה למפלגת העבודה, וגם למדינה במהלך הזה.

לעומתו, ניתוח קבלת ההחלטות של משה בוגי יעלון, מראה על הזדהות ערכית עם הצבא (בעיקר) והמדינה. כאשר מבחינת מערכת השיקולים וקבלת ההחלטות הוא מעדיף את טובת המדינה על פני טובתו האישית שלו. מה שהוביל אותו לתמיכה מוחלטת במה שהוא מאמין בתקופה האחרונה, ובמסלול התנגשות עם נתניהו.

ואחרי שסיימנו עם הרצוג, אפשר לעבור לנתניהו. באופן שאולי לא מפתיע אף אחד. נתניהו והרצוג פועלים בדרך דומה מאד. נתניהו מרגיש הזדהות נמוכה עם מדינת ישראל במצבים של ניגוד אינטרסים עם משפחתו הקרובה (הכוללת אותו), ולכן בכל ניגוד אינטרסים יבחר במעגלי השייכות הפנימיים. זכותו להעדיף את ליברמן על הרצוג, אבל קשה למצוא מישהו שיצדיק את הדחתו של יעלון מתפקיד שר הביטחון בכך שהדבר משפר את מצבה של מדינת ישראל.

פרשנים רבים טוענים כי נתניהו מרגיש שהוא “עושה טובה” למדינה בכך שהוא ראש הממשלה, ושהמדינה “חייבת לו”. לא יודע עד כמה זה נכון, ומאיפה זה נובע, אבל כאזרח במדינה, אני חושב שמגיע לנו ראש ממשלה שרואה בתפקידו שליחות שבה הוא פועל למעננו, מאשר להיפך.

ללא קשר לדרך תפקודם, בגין, שמיר פרס ורבין ראו בתפקיד ראש הממשלה שליחות. ראשי הממשלה מאז: נתניהו, ברק אולמרט ואפילו שרון ראו בתפקיד “מקום עבודה”, שתפקידו לשרת אותם לא פחות ממה שהם משרתים אותו.

דרך אגב, למרות שנתניהו מעדיף את המעגלים הפנימיים, הוא משתמש בנאומיו ובהשפעתו על הציבור הישראלי בסממנים פאשיסטיים כמו לאומיות, הפחדה מאויב חיצוני ועוד. סממנים פאשיסטיים יוצרים הזדהות רגשית עם מעגלים חיצוניים – המדינה במקרה זה. בניגוד להזדהות ערכית עם מעגלים חיצוניים, כפי שראינו אצל יעלון, שהיא חיובית ביסודה, הזדהות רגשית כמעט תמיד שלילית. היא מלווה בביטול עצמי, ובחוסר סובלנות לאחרים ולדעות שונות. או, בניסוח אחר, בניגוד להזדהות ערכית, סממנים פאשיסטיים לא יוצרים הזדהות רגשית עם המדינה, אלא הזדהות רגשית עם מי שמחזיק בדעות ימניות במדינה.

ולסיכום, נחזור לקבלת החלטות: מערכת השיקולים, במיוחד כאשר יש ניגוד אינטרסים בין מעגלי השייכות של האדם, פועלים לכיוון מעגל השייכות אליו הוא מזדהה: מעגלים חיצוניים כאשר קיימת הזדהות ערכית או רגשית, או מעגלים פנימיים.

ראינו את זה אצל הרצוג וראינו את זה אצל נתניהו. ועד שאנחנו האזרחים לא נעניש פוליטיקאים (מימין או משמאל) על העדפת אינטרסים אישיים, זה לא ישתנה.

EndFragment