לשמור את האופציות פתוחות
אהוד ברק אמר משהו על ראש הממשלה, לא כל כך משנה מה, ומיד התעוררה המערכת הפוליטית המנומנמת בארץ: השמאל התעורר והתחיל לעשות קולות געגוע, ראש הממשלה הגיב מיד כאילו מדובר באיום קיומי על הקואליציה, ואילו התקשורת סיקרה את ההתגוששות בהרחבה.
והשאלה הנשאלת היא, למה? או, יותר נכון, מה עשה אהוד ברק שהחזיר אותו פתאום לעמדה של איום או תקוה (תלוי מאיזה צד מסתכלים) על ראשות הממשלה?
תשובה אפשרית אחת היא זיכרון קצר של הישראלים. זה כמובן נכון, אבל לא לזאת הכוונה. התשובה פשוטה בהרבה. אהוד ברק פשוט עשה “קולות של אופוזיציה”. כלומר, אהוד ברק התבטא בדרך בה היינו מצפים ממנהיג האופוזיציה להתבטא.
במילים אחרות, אהוד ברק מקבל התייחסות כה משמעותית לאו דווקא בזכות אהוד ברק, אלא בגלל שאין היום מנהיג באופוזיציה. ואז, (וכאן אנחנו נפרדים מאהוד ברק) השאלה המעניינת יותר היא למה בוז’י הרצוג אינו נתפס כמנהיג אופוזיציה?
וגם כאן התשובה די פשוטה: הרצוג לא נתפס כראש אופוזיציה כי הוא לא קיבל החלטה שהוא כזה. אי אפשר לנסות להתקבל לממשלה וגם להיתפס כאופוזיציה לאותה הממשלה. זה פשוט לא עובד. ואחרי הפארסה שהסתיימה עם ליברמן כשר ביטחון, אף אחד גם לא יאמין לו אם הוא יגיד שהוא לא יכנס לממשלה, אני מניח שאפילו לא הוא עצמו.
השאלה המעניינת היא מה עשה הרצוג שהביא אותו למצב שאף אחד “לא סופר אותו”? לא כשותף אפשרי לממשלה, ולא כראש אופוזיציה. איזו טעות מבחינת קבלת החלטות הוא עשה, שהביאה אותו למצב כזה? ושאלה עוד יותר חשובה: מה אפשר ללמוד מהטעות הזאת ואיך אפשר להימנע ממנה.
שהרי הפוסט הזה לא באמת עוסק בהרצוג, בברק או אפילו בפוליטיקה, אלא בך, בי ובקבלת החלטות.
אז לטעות קוראים “לשמור את האופציות פתוחות”, וזאת אחת הטעויות ההרסניות ביותר מבחינת קבלת החלטות.
בימים כתיקונם, לשמור את האופציות פתוחות זה לא דבר רע כל כך. החיים, ברוב המקרים, אינם שחור ולבן, ולכן אנחנו מעדיפים – עד כמה שאפשר – להרחיב את מספר האפשרויות העומד לרשותנו. כדי לאפשר לנו גמישות וטווח פעולה רחב עד כמה שאפשר. לסגור אופציות עומד בניגוד לעיקרון זה.
אבל, וזה אבל די גדול, כאשר אני רוצה להגיע ליעד כלשהו, המושג “לשמור את האופציות פתוחות” מהווה מכשול עבורי. למה?
ראשית, כי אם אני שומר את האופציות פתוחות, זה אומר שלא קיבלתי החלטה. ושנית, ככל שיש לי יותר אופציות לבחור מהן, כך יש לי יותר אפשרויות להפסיד – את האופצית שלא בחרתי. ולכן, אופציות פתוחות מובילות להתלבטות ייתר – עד כדי שיתוק – בקבלת החלטות.
אם אני רוצה להגיע ליעד מסוים, וזה לא חייב להיות ראשות הממשלה, אפילו לצאת הערב לסרט, יש לזה מחיר. והמחיר מורכב משני אלמנטים: המחיר הישיר של היעד – לדוגמא מחיר הכרטיס לסרט – והמחיר של ויתור על האפשרות השנייה – לדוגמא לצפות במשחק כדורגל של ברצלונה שמשודר בטלוויזיה.
את המחיר הישיר של היעד אנחנו בדרך כלל רואים או מסוגלים להעריך. את מחיר הויתור הרבה יותר קשה לנו להעריך. ולמרבה הצער, הוא הרבה יותר משמעותי. כבני אדם, קשה לנו מאד לוותר על משהו. הרבה יותר קשה ממצב בו אנו ניצבים מול מחיר ונכונים לשלם אותו.
קבלת החלטות פירושה בחירה. ובבחירה, אנחנו מוותרים על אחת או יותר מהאופציות ומתרכזים אך ורק בזאת שנבחרה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בכוונה להגיע ליעד משמעותי.
כדי להגיע ליעד משמעותי, עלינו להתרכז, להתפקס ולהפנות את כל תשומת הלב והמאמצים שלנו לצורך כך. אם אנחנו שומרים את האופציות פתוחות, אנחנו גורעים משמעותית מהיכולת שלנו להתמקד בעיקר, ופוגעים במאמצים שלנו פגיעה קשה.
עד כמה קשה? עד כדי כך, שרוב הסיכוי שנכשיל את עצמנו.
EndFragment
EndFragment
