מה הקשר בין אינתיפאדת הסכינים לאפליקציית בליינדספוט של דור רפאלי?

אפליקציית בלינדספוט של דור רפאלי ספגה לא מעט אש בזמן האחרון.

האפליקצייה, למי שלא מעורה בנושא, מאפשרת לשלוח הודעות אנונימיות. הטענות העיקריות נגדה (בהובלת גיא לרר מ”הצינור” – ערוץ 10) הן שילדים עלולים להשתמש באפליקציה על מנת להתעלל מילולית בילדים אחרים, מה שיכול להוביל להתאבדות.

רפאלי מצידו טוען כי ניתן בקלות רבה ליצור חשבונות מזוייפים בכל רשת חברתית אחרת, ואף לקנות סים קארד, כך שמי שרוצה להתעלל בצורה אנונימית יכול לעשות זאת, אין לו צורך דווקא בבליינדספוט.

אין ספק כי דור רפאלי צודק. עם זאת, מבחינת תורת קבלת ההחלטות, הוא טועה. ולא סתם טועה, אלא טועה בגדול.

למה?

בואו נשים את זה רגע בצד ונשאל שאלה אחרת, שלכאורה אינה קשורה לנושא: למה יש לנו מנעול על דלת הבית?

כדי להגן מפני פורצים, נכון?

ובכן, ממש לא. מנעול מעכב פורץ מיומן בכעשרים עד שלושים שניות. לא יותר. אם פורץ ירצה להיכנס לבית שלכם, הוא יצליח. אז בשביל מה יש מנעול?

פרופסור דן אריאלי כותב בספרו “האמת על באמת” כי את התשובה לשאלה סיפק מנעולן לסטודנט של אריאלי שאיבד את המפתח לביתו. התשובה המפתיעה של המנעולן היא שאנחנו נועלים את הבית כדי למנוע כניסה של אנשים נורמטיביים לחלוטין כמוך וכמוני. ולמה שאנשים כמונו יכנסו לבית לא להם? התשובה בנאלית למדי: כי אפשר. ולכן, אם הבית יהיה נעול. התוספת הקטנה של מנעול – אותה תוספת שלא תעצור פורץ “מקצועי” – היא היא זאת שתעצור אותנו.

למה?

בתחילת השנה (העברית) כתבתי בפוסט להתכוון על תהליך מימוש ההחלטות כפי שיועצים עסקיים משתמשים בו. בואו נרחיב אותו קצת:

תהליך מימוש של החלטה כולל שלושה שלבים: החלטה, כוונה והוצאה של ההחלטה אל הפועל. ברוב המקרים, ההחלטה והכוונה קורות בו זמנית, כך שלמתבונן מן הצד נראה כי פלוני קיבל החלטה, ואז הוציא אותה אל הפועל (ובעברית – החליט ועשה). אבל לא תמיד ההחלטה והכוונה קורות בו זמנית. הדוגמאות הנפוצות הן: “מחר דיאטה” או “אני מפסיק לעשן”. בדרך כלל, התבטאות כזו נובעת מהחלטה אמיתית, אבל אין כאן באמת כוונה, ולכן ההחלטה לא יוצאת על הפועל.

הפיצול של הכוונה מההחלטה לא נובע ממחיר ההחלטה, אלא מתוספת של מאמץ הנדרש כדי להוציא את ההחלטה אל הפועל. במילים אחרות, גם אם להחלטה שקיבלתי יש מחיר גבוה, הכוונה בדרך כלל תקרה בו זמנית עם ההחלטה. לעומת זאת, אם הוצאתה של ההחלטה אל הפועל דורשת מאמץ, יש סיכוי לא רע שאקבל החלטה, אבל לא באמת אתכוון. לדוגמא, כבר החלטתי שהשבוע אני מרים טלפון לספק וגובה את הכסף שהוא חייב לי. ואז הגיע יום חמישי בערב, וגיליתי שזה לא קרה. אין להחלטה מחיר משמעותי, אלא מאמץ, שהוא בעיקרו מנטאלי. במקרה זה, יציאה מתחום הנוחות.

האמת, שבניגוד לדוגמא לעיל, רוב המקרים בהם הכוונה נפרדת מההחלטה אינם קשורים ליציאה מאזור הנוחות אלא למה שאני מכנה דחיינות מאמץ. ובצורה קצת יותר מדוייקת: ההבדל בין קבלת החלטה על ידי מערכת 1 לקבלת החלטה על ידי מערכת 2. כאשר אני מקבל החלטה על פי מערכת 1, ההחלטה והכוונה קורות בו זמנית. קבלת החלטה על פי מערכת 2 דורשת מאמץ מנטאלי ניכר, ולכן במקרים לא מעטים הכוונה תתפצל מההחלטה.

החלק האחרון טומן בחובו אתגר בתורת קבלת ההחלטות: אם פיצול של הכוונה עלול להוביל למצב בו אנחנו מקבלים החלטה ולא מצליחים להוציא אותה אל הפועל, האתגר הוא איך “מחברים” בחזרה כוונה שהתפצלה מהחלטה, כך שנגיע למצב בו אנחנו מקבלים החלטה ואז כן מצליחים להוציאה אל הפועל.

המשפט האחרון קצת מורכב, אבל הרעיון מובן. וגם המוטיבציה – להצליח לא רק לקבל החלטה, אלא גם לממש אותה.

ובכן, אם הגורם העיקרי המפצל כוונה מהחלטה הוא מאמץ כלשהו, הדבר שיחזור ויחבר את הכוונה צריך להקל על מאמץ זה. המושג המדוייק הוא נגישות. ברגע שאני מעלה את הנגישות, אני כאילו “דוחף חזרה” את הכוונה לתוך ההחלטה, ובכך מסלק את הגורם המעכב את מימוש ההחלטה שלי.

אם מישהו אחר יתקשר לספק שלי, ואז יגיש לי את הטלפון, אני אנהל את שיחת גביית הכסף עם אותו ספק. אם מישהו משתעשע ברעיון להיכנס לבית שלי, ואני אשאיר את הדלת לא נעולה – יש סיכוי לא רע שהוא ייכנס. וגם אם אחליט שאני מפסיק לעשן, אם אגלה ששני חברים שלי החליטו להפסיק לעשן גם הם, זה יעזור לי להוציא את ההחלטה שלי אל הפועל.

בעולם המושגים של השגת יעדים, “נגישות” במקרים רבים פירושה “צעד ראשון”. לא משנה מה גודל הצעד, ועד כמה התקדמתי בו. מה שחשוב זה שעשיתי פעולה כלשהי. מרגע שעשיתי “משהו” אני משדר לעצמי שלא רק קיבלתי החלטה, אלא שאני גם מתכוון. מכאן ועד להוצאתה של ההחלטה אל הפועל המרחק כבר קצר בהרבה.

וכמובן שכמו בדוגמא של המנעול לבית, נגישות “עובדת” גם באופן הפוך. זה אולי לא הכי נעים לנו לשמוע, אבל כוחות הביטחון מדברים על מאות, ואולי אף על אלפיי פלסטינאים שכבר קיבלו החלטה לדקור ישראלי. למזלנו הם לא מתכוונים. עדיין. במצב כזה, “נגישות” תיתן להם את הדחיפה האחרונה, או את סילוק המחסום המעכב האחרון לפני שיוציאו את החלטתם אל הפועל. “נגישות” במקרה זה יכולה להיות פשוט סכין הניצב בדרכם – כפי שכבר ראינו במספר מקרים.

ובמעבר חד חזרה אל דור רפאלי ואפליקציית בליינדספוט. רפאלי צודק. מי שרוצה להתעלל באחר לא צריך את האפליקצייה שלו. אבל הוא גם טועה, כי האפליקציה שלו היא נגישות. במובן הרע של המילה. אני משוכנע כי קיימים הרבה ילדים (ומבוגרים) שכבר החליטו להתעלל באחרים. הם פשוט לא ממש מתכוונים. בליינדפוט מהווה עבורם כלי פשוט למימוש החלטתם – בדיוק הדחיפה האחרונה שהיו צריכים כדי להוציא את מזימתם אל הפועל. ומכיוון שאין לנו אפשרות לדעת כמה יש כאלו, כדאי להחמיר ולהעריך שהרבה. וכאן, עם כל הכבוד לרפאלי, חוק המספרים הגדולים עובד לרעתו – הסיכוי שמישהו ישים קץ לחייו עלול להיות גבוה.

EndFragment